מלכת הקרח שלי היא אדומה בעיקר, יש לה ציפורניים ארוכות, דקות, אדומות. יש לה כוחות כישוף, בעיקר על הוריי. מלכת הקרח שלי אוהבת מאוד להביט בעצמה בראי. תושביה עשויים מילים, אותם היא מערבלת ומדביקה על הדף כפי רצונה.
אני והיא לא מתחברות, בדרך כלל. אני והיא שונות, כמו כדור הארץ ומאדים. לפעמים נדמה לי שהיא לא יודעת לצחוק או לשמוח, רק לגדל ציפורניים וללבוש אדום, בכל מקום. אני והיא זה כמו שמש וירח, היא קרה ואני חמה. אני והיא מרוחקות, וגם החיבוק שלה, יש בו אצבעות רועדות, אולי מעצב, אולי מהיסוס. אני והיא זה שתיקה מביכה, זה העצב שנרקם עם הזמן, שעולה מתוך פער שנים, פער עמוס באלפי רסיסים של חיים, שמפרידים אותנו. אני והיא זה דקירה של כאב, בכל פעם שמתחבר בנינו המבט.
אני והיא זה בעצם אנחנו, זה שתי פיסות שמים, אחת אדומה ואחרת תכולה, שמנסות להתאחד בחלל העצום של הנפש.
אני עוברת בשקט בין החדרים, מתעכבת על החדר של אמא. כתובות אדומות מעטרות אותו, כתובות שאני לא מבינה לגמרי, ואמא אמרה לי לא לקרא. אבל הן מציקות לי, ומתחשק לי להוריד אותן מהקירות, לצבוע לה את החדר מחדש. אני יודעת שאמא לא אוהבת את החדר שלה כל כך מקושקש.
מילים: מתוך הספר "פרפר פרלין" של לורן מילק.
ישבתי מולה פעם, כשהתריסים אצלה בחדר עוד הגיפו אור. ישבתי מול העיניים העצומות שלה, עיניים עייפות, שחוקות מעולמות לא שלה, שחוקות מרדיפות של שקט וכבוד, של נחת ושלווה. ישבתי פעם מול עיניים שחורות, שחורות מייאוש, שחורות מכאב. ישבתי מול שקעים, של דאגה ושל עצב. על מה שיכול היה להיות אחרת, אם רק הייתה לה אפשרות. ישבתי מולה פעם, ליטפתי לה את השערות, ונתתי לה לישון ככה, לפחות שעה אחת של שקט.
היא לא יודעת כמה אני אוהבת אותה, למרות חוסר הסבלנות שלי אליה, למרות שקשה לי להראות לה את זה הרבה פעמים. למרות שקשה לי איתה, והייתי רוצה לפעמים לדמיין אותה אחרת, היא לא יודעת כמה אני אוהבת אותה. למרות כל הכעסים שאני מטיחה בה, בכל יום מחדש, מתנצלת ושוב חוטאת בה. למרות שאני תמיד זועפת ולא מרוצה, למרות הפערים המודחקים שלנו, אני אוהבת אותה, על כל מה שהיא עברה, על כל המאמצים שלה בשבילנו, הדאגה והטרחה, הכאב והעייפות. אני רוצה שהיא תחיה כמו בובת חרסינה, על מדף גבוה, רחוקה מילדים רעים. למרות כל הכעס אני אוהבת אותה כמו שהיא, אוהבת אותה לצידי.
אני שומעת אותן שוב, צועקות. אני לוקחת את האצבעות ומכניסה עמוק לתוך האוזניים, כמה שפחות לשמוע. אבל זה מתחיל לכאוב. אני פותחת חלון ושואפת אוויר, תוהה לעצמי מתי כל העסק הזה יסתיים. אני פותחת את הדלת, רוצה ללכת מכאן הכי רחוק, אני רוצה שהן ישימו לב, אולי ככה זה סוף סוף יפסק. ואז אני רואה איך החלמון נשפך, נוזל עליה מלמעלה, נדבק לה על כל השערות. ואני רואה איך העיניים שלה נעצמות, והלב שלי צועק, רוצה לחבק אותה, לעטוף אותה מכל הרע הזה. אבל הוא קטן מידי בשביל זה. קטן בשביל להבין, קטן בשביל לספוג. אז אני בורחת לחדר המדרגות, מקום המפלט שלי. אני מחכה שם עד שהיא תבוא ותחבק, תגיד שמאוחר, ושאכנס הביתה.
מידי פעם, כשהשקט נהיה עמוק, אני יכולה להבחין בפיסות השמיים של מלכת הקרח שלי. אלו נקודות החיבור שלנו. נקודות בהן אני נקלטת אליה פתאום, מבינה את כולה ומצליחה כמעט לשאוף אותה, להכיל את כל מי שהיא. אז, אני נאחזת בהן לרגע ומנסה לקפוא, אפילו מעט.
מתוך ויקיפדיה
ולפעמים כשאני חושבת על מלכת הקרח שלי, הרגש אצלי מתפוצץ. אני מרגישה איך העולם הזה שלה מתכדרר בתוכי, באמצע הצוואר, עד שקשה לי לנשום. לפעמים אני רוצה לצעוק אותה מתוכי, לעמוד בקצה הצוק הכי גבוה, ולשחרר אותה לעולם, ממני והלאה, לשחפים, לאופק. לפעמים אני רוצה לצבוע הכל באדום, רק כדי לרוקן מתוכי את הכאב שלה, שמזמן כבר הפך להיות שלי. ותמיד אני רוצה להיות חופש, חופש ממנה, ושקט להיות אני.
// חן זמיר