שבע בבוקר בפקולטה לחקלאות. האווירה פה היא דווקא מהטובות שהייתי בהן ואיכשהו אני כל כך מתגעגעת לתל אביב, מתגעגעת הביתה.
חושבת על ההורים שלי, חושבת על החברים שלי והם פשוט נראים לי רחוקים שנות אור.
אני זוכרת שלפני שהתגייסתי לא יכולתי לדמיין את עצמי בלי הסביבה שלי, ואם מישהו היה מנתק אותי ממנה אז זה היה יכול לשגע אותי ממש. והיום, זה מסתכם בגעגועים. ופעם בכמה זמן אולי דמעה או איזה טלפון מיואש לאמא שלי.
חשוב לי לזכור שאני פה בשביל מטרה ובשביל הגשמה עצמית, למרות שלפעמים הכל נראה לי מסורבל ולא מובן בכלל. בכל זאת, שנה א' של סטודנטים.
לפני שנה לא הייתי מדמיינת את עצמי בסיטואציה כזאת. ידעתי תמיד שאני רוצה ללמוד תזונה בגלל הרבה פרמטרים. בעיקר בגלל מי שאני ומה שאני ובגלל הדברים שעברו עלי. אם הייתם שואלים אותי לפני שנה הייתי אומרת שלא הייתי מאמינה באמת שאני אהיה איפה שאני היום, ובטוח לא חשבתי שאחליט לעבור לגור פה. הרי תמיד היה נראה לי שלעבור מהמרכז הבליין למקום קצת יותר רגוע זה דבר מטומטם ואין מצב שאני אי פעם אעשה את זה. במיוחד בגלל שאני פשוט לא מכירה שום דבר אחר.
חיי הפקולטה לחקלאות
אבל אחרי שנה קשה של טלטלות, חוסר החלטיות, אהבות כואבות, אנשים שונים ועבודה קשה, חשבתי לעצמי שאולי דווקא כן כדאי לעבור למקום אחר. אולי דווקא כן כדאי להתאהב מחדש, כן כדאי לנסות להיות פעם אחת, מישהי בגילי. בת 22, לא ילדה אבל גם לא אישה מבוגרת שרק מחפשת אנשים שפויים בעולם שהוא לא כל כך שפוי.
פעם אחת נתתי לעצמי ברייק רציני ואמרתי שמעכשיו אני לוקחת את כל הדברים שאני עושה ומושיבה את עצמי אחורה. מרגיעה את עצמי. "די לחפש את הכל, תנסי לחיות קצת". וזה מצחיק שזה משפט שאמא שלי תמיד אומרת לי.
ועם כל השינויים, קל להתאהב במקום. באוויר, בחיוכים, בגישה ובאנשים. וזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. כיף לקום באווירה צעירה ותוססת, וכזאת חברותית ופתוחה. כמה אור נכנס לחלון שלי בבוקר.
והגשם הוא גשם נקי. ולא ראיתי הרבה מזה בחיים.
ועדיין, מרגישה געגועים.
להורים היקרים שלי, לחברים הטובים שלי. אפילו געגועים לאנשים שאף פעם לא חשבתי שבאמת אתגעגע אליהם.
אני מתגעגעת למיטה שלי ולריח של הכביסה של אמא שלי. מתגעגעת לרעש של הפעמונים שהיא תלתה מעל החלון לפני כמה שנים (מי בכלל ידע שאפשר להתגעגע לרעש הזה?). הרעש ששומעים כל יום בשבע בבקר של פקקים במרכז העיר, בתי קפה מפוצצים, אני מתגעגעת לאווירה הלא ברורה הזאת של אנשים, אלה שנראים כאילו אין להם אף פעם שום מחויבות לכלום חוץ מלעצמם.
חיי העיר שלי
הבטחתי לעצמי שאני אכתוב את זה ולא אתייאש מהכתיבה העמוסת רגשות הזו. כזו שאין לי בה שום החלטה סופית או פואנטה יפה. אני באמת מרגישה מחוברת לשני עולמות באופן שונה. במרכז אני אחת, פה אני אחרת.
ועדיין, כדי לשמור על פרופורציה, כזו שתרגיע לי גם את הרגשות, וגם את הגעגועים.
אני מזכירה לעצמי שככה זה, סטודנטית שנה א': מבולבלת, החלטית, וכל יום קמה אחרת. אבל הכי חשוב – שאני אוהבת, ומלאת אהבה בכל אחד מהמצבים. ואני חושבת שאני דווקא מתחילה להתאהב בשינויים האלה כי איך אפשר להעריך באמת בלי לשחרר לפעמים את המקום הנוח שלנו?
שתהיה לנו שנה של אושר והצלחה.
// לינדה ברוך