שבע בבוקר, שעון ארה"ב, הבית דומם, כולם ישנים, זו השעה שבה אני בד"כ מחליפה צד לעוד שעתיים של שינה מתוקה. צלצול הנייד חודר בעמימות לתוך החלום שלי ועוברת איזו דקה עד שאני שולחת יד ועונה.
"מורן את ערה?" מעברו השני של הקו שני אחות של דנה, החברה הכי טובה שלי ושותפתי לדירה.
את דנה הכרתי במסגרת הלימודים, היא פתחה לי את הדלת כשהגעתי לחפש דירת שותפים להעביר בה את התקופה, מאז התגוררנו עם עוד שלושה שותפים בקומפלקס אמריקאי טיפוסי והפכנו לחברות נפש.
"כן!" עניתי לה בביטחון בעיניים הלומות שינה, מתרוממת לישיבה בשנייה אחת.
"אני צריכה שתעירי את דנה", חשתי רעד בקולה.
"מה קרה?" שאלתי.
צילום דייב שוורץ
בתוך תוכי ידעתי מה היא הולכת להגיד, כבר שלושה ימים דנה מחפשת את אבא שלה, מסתובבת באי שקט. לילה קודם היא בכתה לי במרפסת שהיא חושבת שמשהו לא טוב קרה, שהוא עשה לעצמו משהו, שכבר הרבה זמן הוא בדיכאון. "אין מצב" אמרתי לה, "את סתם מדברת שטויות, הוא בטח יצא לטיול או משהו ושכח לחזור אליך"
זה היה אחד מאותם הרגעים שבהם מישהו אומר משהו, לא בהכרח תלוש מן המציאות, השערה שבהחלט יכולה להיות נכונה, אבל מתוך אינסטינקט אתה מבטל אותו בהינף יד.
"זה אבא שלנו, הוא… חבר מצא אותו בבית" היא פרצה בבכי.
"לא את לא רצינית, אין מצב, את לא מספרת לי את זה עכשיו… זה לא קורה!!!"
"תעירי אותה, היא חייבת לעלות על טיסה עוד היום"
צילום דייב שוורץ
שתי שותפותיי לחדר התעוררו לקול השיחה, הן ראו שאני בוכה והתבוננו בי בעיניים טרוטות.
חשבתי לעצמי איך אני מעירה אדם משנתו עם בשורה מחרידה שכזו? חשבתי על החיים, איך בכל פעם יכול לקרות בהם משהו לא צפוי ולהרעיד את את הקרקע היציבה עליה אנחנו עומדים ולשמוט אותה תחתינו.
בתום מאבק של עשרים דקות בטלפון והתלבטות אם להעיר אותה או לא, אחת הבנות התעשתה והביאה את דנה לחדר, היא התיישבה ואחזה בנייד.
לאחר הניתוק היא התבוננה במבט קפוא ויישרה מבט אל נקודה דמיונית בחלל החדר . "מה, אני לא אראה אותו יותר? הוא לא יהיה בחתונה שלי?". אפילו חתן לא היה לה ובכל זאת, הראש שלה הפליג אל עבר העתיד הרחוק.
לפתע אחז בי פחד נוראי, פחד מהמוות, פחד שההורה שלך נעלם ולא חוזר, שלא אספיק לומר "אני אוהבת אותך אבא" בפעם האחרונה. כל מה שהרגשתי בתוכי היה פחד, כאילו בישרו לי שאבא שלי לא בחיים יותר ולא אבא של דנה, זה כאב לי בכל הגוף, הרגשתי כאילו ננעצים בי מאות סכינים.
לימים, הפחד הזה חלחל עמוק לתוכי, הייתי עומדת בבר הומה אדם, מוזיקה, אלכוהול ופתאום נכנסת אל מין בועה כזו של פחד מהיום הזה בו ההורים שלי לא יהיו לצידי יותר ואצטרך להתמודד עם זה, לבדי בעולם הגדול.
אנחנו זקוקים להורים שלנו כמו אוויר לנשימה, כמו הנשימה שקיבלנו בזכותם כשיצאנו לאוויר העולם. זקוקים לסבא וסבתא נוכחים לנכדים שלנו, זקוקים ללחץ החיובי שלהם לפני החגים, זקוקים לאהבה סובייקטיבית שרק מי שמכיר אותנו הכי טוב כמו ההורים שלנו ידע לתת.
אנחנו נולדים כשההורים שלנו לצידינו, עוטפים ומחבקים אותנו כשבסוף הדרך אנחנו נשארים לבד, בלעדיהם, משל זרקו אותנו לנקודת הפתיחה כשבנקודת הסיום אין אף הורה שמחכה לנו.
ובאותו היום, כעבור כמה שעות, מצאתי את עצמי נפרדת ממנה בשדה התעופה, שולחת אותה אבודה כל כך, רועדת בתוך הג'קט האדום שלה, מוציאה את דמעותיה האחרונות ונוסעת לומר שלום לאביה בפעם האחרונה.
// מורן נוה