הוואן נסע במהירות בכביש המתפתל. "עוד רגע ואנחנו מתהפכים" חשבתי לעצמי, פולנייה שכמותי, תמיד תחשוב על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, אבל לא. אנחנו ממשיכים לנסוע. הברכיים שלי תקועות במושב שלפני וכל אבן קטנה על הדרך מקפיצה את המכונית. הבחור שאני אוהבת מחייך אלי. בינינו יושבת מקומית עגלגלה. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות עם מה להתחיל?" הוא פונה אליי. "רעות" כמובן, פולנייה כבר אמרתי? "אז ככה, יש לנו עוד שבע וחצי שעות נסיעה" הוא אמר ואני בתגובה עשיתי פרצוף מופתע. "והטובות?" חייכתי את החיוך הכי חמוד שלי. הבחור שאני אוהבת שלף בתגובה שתי שקיות עם פופקורן, שהיה אפילו מלוח בדיוק במידה. אין ספק שאני בוחרת אותם בחוכמה.
אנחנו במשימה בלתי אפשרית. בורחים מחורף פתאומי שנוחת עלינו בלי התראה. השבועיים האחרונים עברו עלינו עם המון הפתעות בלתי צפויות ואינספור שינויים בתכניות. אבל, אתם יודעים מה המשפט אומר: "החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות?" אז אמרו.
בסערה פתאומית נכנסה לחיינו סערה אמיתית – טייפונים, ריקושטים ועוד כמה שמות מפחידים כאלה.אך גם לזאת התכחשנו. עלינו על מעבורת שמיועדת לארבע מאות איש, בסך הכל עשרה תיירים מפוחדים ונאיביים. שיט לילי אל היעד הבא שהיה אמור להסתכם במסלול קצר של שתיים עשרה שעות, התארך ליותר מחמש עשרה שעות סיוטיות פלוס מחלת ים פלוס טלטולים שלא היו מביישים את הטיטאניק. מינוס ליאונרדו דיקפריו, איפה הוא כשבאמת צריך אותו?
שבוע שלם נתקענו באי קמיגן. בהתחלה בצידו המזרחי בטענה שהגשר הוצף ולאחר מכן בצידו המערבי מכיוון שהמעבורת שבורה. ברוכים הבאים למזרח. העברנו ימים ולילות בטורנירים של משחקי קלפים, קריאת ספרים, אכילה ושתייה מרובה. לאחר שבוע של חורף אימתני ניסינו לחלץ עצמנו מהאי, סיפור שלקח יותר מעשרים וארבע שעות במקום ארבע בלבד. אך לא יצאנו בהפסד רב מדי, המתנה של חמש שעות למעבורת לילה מסוימת גרמה לנו להיכנס לבית הקולנוע המקומי ולצפות בהקרנה של "הזאב מוול סטריט", והנה לאונרדו דיקפריו כשבאמת צריך אותו!
לבסוף הגענו ליעד הבא, בוהול. נאיביים, כבר אמרתי? באלונה ביץ' חיכתה לנו סירה עם ציוד צלילה כולל. עלינו נרגשים וקיציים למדי לנסיעה של חמש עשרה דקות עד אתר הצלילה אשר שם הבטיחו לנו שנראה צבי ים. ארבע שעות היינו על סירת הרפאים הזאת, אם בכלל אפשר לקרוא לה סירה. גזיר עץ מתנדנד בגלים המטורפים שאיימו לבלוע אותנו בתוכם. בסופו של דבר אכן ראיתי צב ים, בעודו מסתכל עליי מקיאה את חיי ממרומי הסירה. זה לא שפחדתי חלילה לצלול ולכן ויתרתי, פשוט החלטתי לתת לבחור שאני אוהבת צלילת סולו. חברה מתחשבת מאוד אני.
בחזרה לוואן, שבוע אחרי. הפופקורן, הבטרייה באיפוד וגם הסבלנות עמדו להיגמר. השעה שעת לפנות בוקר, ואנחנו אחרי יומיים של נסיעות באוויר, בים וביבשה בדרכנו לאל נידו. נאיביים? קצת פחות. מנמיכים ציפיות לאור השבועות האחרונים. טרייסיקל (תרגום: טוקטוק מקומי, אופנוע+חתיכת פח שמיועדת כמושב) לוקח אותנו לגסט האוס שלנו בחושך מוחלט. התמוטטנו על המיטות ללילה קצר.
קרקורי תרנגולות העירו אותנו מספר שעות מאוחר יותר, אור מסנוור נכנס לי בעיניים. קמתי לסגור את הוילון, בעודי מביטה החוצה, שוק טוטאלי. "אתה לא מאמין" אמרתי לבחור שאני אוהבת.
הוא באמת לא האמין.
//עומר טסל