ואז זה הכה בי. אני לא כועסת. זה הדבר הכי גרוע שקרה לי בחיים, העובדה שאין לי יכולת לתעל את הכעס שלי לאן שאני רוצה. כמה זמן לא כעסתי. כמה זמן לא כעסתי על מישהו כל כך עד ששנאתי אותו ואז הפלתי אותו מראש עד שראיתי אותו מתנפץ בעיני רוחי.
היה את הבחור התל אביבי הזה. לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי- אסור לצאת עם תל אביבים. הם לא טובים לי. אני תמימה מדי בכדי לאפשר לעצמי את האפשרות להאמין לגבר התל אביבי. אבל הוא שבר אותי. שבר לי את הסירוב, שבר לי את מילה, שבר לי את המראה ואז שבר לי את הלב. המשיך לצאת ולהכנס לי מהחיים בהודעות וואטסאפ בכל פעם שחשבתי שויתרתי. אבל לא באמת ויתרתי. עד שזה כל כך הכעיס אותי שהעפתי אותו לאלף עזאזלים. כעסתי ואז העפתי.
מתוך עמוד הפייסבוק StreetArt in Germany
היה את הבחור הזה שחלק איתי דירה. פלירטט איתי חצי שנה ואז, בדיוק כשחשבתי שהוא חבר טוב שלי הוא ושכנע אותי להוציא אותו מהפרנד זון. לא היה סקס טוב, מודה שחשבתי שזה ישתפר עם הזמן. אבל הוא השתתק פתאום. חשבתי שזה ישתנה כשהוא יצא מהדירה ונתתי לו עוד מאה הזדמנויות שהוא סרב לקחת. עד שנמאס לי והבנתי שהוא מוגבל רגשית. וכעסתי. כמה כעסתי. ואז הוא עף לי מהרדאר של הזיכרון.
רק על אדם אחד אני לא מצליחה לכעוס.
הלוואי והייתי יודעת איך לכעוס עליך.
עד שבאתי עם לב פתוח, אתה שיקרת לעצמך, שיקרת לי והכי גרוע – גרמת לי לשקר לעצמי. נתת לי את התקווה הקטנה שהלב הפתוח שלי יפתח את הלב הכבד שלך. כוס אמא שלך. אחרי כל השקרים ואני עדיין לא כועסת עליך.
ואז הגיע יום ההולדת שלי. וחיכיתי למזל טוב. לא רציתי שתתקשר, לא רציתי שתתחנן שננסה שוב. רציתי הודעת וואטסאפ יבשה למזל טוב. רציתי פוסט אנמי על הקיר בפייסבוק "מזל טוב, מותק!". הייתי עושה לך לייק. נשבעת. לא הייתי מתקשרת, אבל הייתי מבינה שהייתה לי איזו משמעות בחיים שלך. לא כעסתי. נפגעתי, אבל לא כעסתי. בחיי שניסיתי לכעוס! אז מחקתי אותך מרשימת החברים שלי בפייסבוק. אבל לא הצלחתי לבעוט אותך קיבינימט מהלב שלי.
ואז זה הכה בי, אני לא מתגברת כי אני לא כועסת עליך. אני עצובה בשבילך, כואב לי עלי ועליך, אני מרחמת עליך מאוד- אני אומרת לעצמי שאלה לא באמת שקרים אם אתה לא יודע שאתה משקר. אני יודעת שאי ידיעת החוק לא פותרת מעונש ועדיין מעניקה לך את מידת הרחמים. אתה יודע מה? לא מגיעה לך מידת הרחמים. חשבתי שמצאתי מישהו שיתן לי משהו שאף בחור אחר לא היה מסוגל לתת לי. ובאמת נתת לי משהו שהייתי צריכה. ואז לקחת אותו. משכת את השטיח מתחת לרגליים שלי ואני נפלתי על התחת, שפשפתי את עצם הזנב וחיכיתי לעוד.
וזה כאב ועדיין לא כעסתי על המכה. כאילו חטפתי תסמונת שטוקהולם מחורבנת. הזדהיתי עם מי שחטף לי את הלב.
אבל אתה יודע מה? עכשיו אני כועסת. אתה לא תקבל ממני יותר את התענוג של האולי. מגיע לי יותר מהאולי הזה. התחושה שזה לא נגמר? היא עברה מזמן. הרגש עוד שם, אבל עוד רגע הכעס ישלוט על הרגש. אתה תהפוך לעוד סיפור על מישהו שפעם כעסתי עליו.
אז תזדיין לי כבר מהלב.
אפשר רק חיבוק אחרון לפני?
// לינור סקוטלסקי