"הנה הנה בא האיש, היא תיקח ואז תרגייייש". אני צווחת במקלחת וחופפת נמרצות עם שמפו האבוקדו. זה לא יעזור כי בקרטחנה לא שמעו על מים חמים (לפחות לא בחלק הזה של העיר). יובל בנאי אוחז בליבי ומוחץ אותו. אני שרה ודמעות מתחילות לזלוג. אני שרה ואני מבינה שאני צריכה לחזור. אני שרה ורוצה לעצור את הזמן תחת זרזיף המים הקרים, מכאיבים-מלטפים.
אפי דבוק לחלון רכבת הפחם המקרטעת בעצלות לאורך המסילה ועיני גומעות את הנופים הנשקפים. הרים ירוקים וחוות רחבות ידיים. פרות, סוסים, כבשים, כולם לצד הדרך. מוזיקה. סלסה קצבית, מרנגה, צ'אמפטה. סגנונות ומילים שלמדתי להכיר בזמן הקצר הזה בו הספקתי להתאהב בה. ולא סתם להתאהב, להתאהב עד מעל הראש.
היא לא היתה כלל וכלל מה שדמיינתי, מה ששמעתי. היא היתה הכל והרבה מעבר לכך. פאם פאטאל של ריגושים מלאה בכל טוב, עמוסה באושר מזוקק המוגש על לחמנייה מקומית יבשה מגעילה, כזאת שרצה אצל המקומיים כמו שסביח פרישמן רץ אצל התל-אביבים.
"מערבבת את גופה במדבר של התקופה.." מדג'ין. שבוע של שכרון חושים מעורפל. הסקוטי בבר של ההוסטל משקה אותנו ללא הפסקה ואנחנו לא מפסיקים לצחוק. לולה באה להתחכך ברגלי ואני נתקפת בגל געגועים ללולי שנשטף חיש קל עם קריאת ה"what's up mate?" של תומס. עוד צ'ייסר ועוד אחד ואני רואה את עצמי מהצד, פורחת. מלקטת אותם אחד-אחת וכמו המוכשר ההוא מהמלין הם צועדים אחרי לבר ולזה שאחריו. ואז למסיבה. כך, כל לילה. מתעוררים אפופים כשהשמש במרכז השמיים ומנסים לטעום את היום-יום שלה, של מדג'ין. שבוע חסר שינה, חסר תקנה.
ועדיין אני לא שבעה.
"היא יפה היא ילדה, היא הקסם הנודע". לאחר מעט חושבים הבנתי שאין הרבה אנשים שיכולים להצטרף אלי לטיול הזה. שארצה שיצטרפו אלי לטיול הזה. לא רוצה מלונות פאר, לא מחפשת ג'קוזי והכי פחות מעוניינת להתחבר להוט-ספוט ישראלי מקומי בדמות קאסה כזו או אחרת. התגעגעתי לתחושת הכבדות של המוצ'ילה על גבי, להפתעה כשמגלים שבכל ההוסטלים בעיר אין מים חמים, לישיבה הרנדומלית בפאטיו עם אנשים חדשים. לשפות חדשות, להרפתקאות חסרות אחריות ולתחושת החופש מצופת האושר משיטוט חסר תכלית ברחבי כפר כזה או אחר. אחרי הפעלת קצת לחץ (פיזי) (לא) מתון הוא אמר "איי דו" וחיש קל רכשתי לנו את כרטיסי הטיסה.
"פתחה כנפיים, כשקפצה מגובה מגדל המיייייים". אני מזיעה. חם לי והגופייה כבר ספוגה לחלוטין. הסנדלים התמלאו בבוץ והרגלים בעקיצות ואנו ממשיכים לטפס בעליזות מתבכיינת, נפעמים מנופי הג'ונגל. לאחר ארבע וקצת שעות נגלתה לפנינו לגונה מדהימה. אני זורקת את התיק ורצה אל המים, צוללת ארוכות במימי האוקיינוס. ב16:00 בדיוק, כמו לפי אות, נפתחות ארובות השמיים ומבול עז מתחיל לרדת. אנו מצטופפים כמו פליטים בחוף, ממתינים לתורנו לטפס לסירה תוך כדי שהיא מטלטלת מעלה-מטה, נזרקת בין הגלים. אני מזהה את ההוא מהערב ההוא מטפס גם כן אל הסירה. אנו מחליפים מבטים מחויכים ושומרים לעצמנו את הידיעה הזו. אנה וחנה יושבות על ברכי הוריהם מולי ואנו עושות פרצופים אחת לשנייה. בום! הסירה קופצת ונוחתת חזרה בחוזקה. "שישה ישראלים טבעו בהתהפכות סירה בקולומביה!" אני מדמיינת את הכותרת. כעבור 45 דק' אנו מגיעים לחוף מבטחים, רועדים, ספוגים. האלמוני ואנוכי נפרדים במבט ללא מילה.
"נגעה בשמיים, לא יכלה לצאת מזה". כולם אמרו לי שלא אחזור מקולומביה. היום, אני מבינה למה. המקום הזה עוטף באנשים חמים וצוחקים, מלאי שמחת חיים שחיים בקצב שלי. רוקדים שעות עד שעות הבוקר המוקדמות, זורמים וטורפים. טורפים את החיים. בהוסטל אנו נפרדים בדמעות, חיבוקים ונשיקות. אני מכניסה את המוצ'ילה למונית ואומרת במבטא מושלם "אל איירפוארטו, פורפבור". הלב צונח ועוד דמעה זולגת, אני נושמת עמוק מנסה להחזיק את האוויר, להחזיק אותה בתוכי – ויודעת שאחזור לכאן שוב, קולומביה אהובתי.
// דנה זילברמן