06:40: אני עוברת כל יום את אותו המסלול. מתחילה אותו בסגירה של שתי הדלתות מאחוריי ושצף של אוויר חיצוני עובר על הפנים המתעוררות שלי. בחוץ תמיד יש אוויר שונה מאצלנו בבית. בקיץ יהיה זה אוויר חם שיפתיע אותי אחרי המזגן המקפיא שאת אוהבת, ובחורף, טוב את החורף עוד לא חווינו יחד, הוא מתחיל אתנו רק עכשיו. ובכלל, מה יכול להיות יותר טוב מאוויר קר על הלחיים?
במדרגות, נלחמת כל הדרך למטה עם הכתפייה של התיק שאף פעם לא מתיישבת בדיוק במקום, יורדת לאחד הרחובות ההומים בעיר ומתחילה לי עוד יום. אני עוברת לצד שאול, גבר רחב עם לב עדין שחושף רגליים גסות כשהוא שוטף את שטח בית הקפה שלו יחף מוקדם בבוקר. חושבת לעצמי 'למה הוא היחיד שרוחץ את רצפת העסק בבוקר ולא בערב'. משם אני ממשיכה דרך חנות הפז-גז ותוהה למי דחוף גז כל כך מוקדם בבוקר שמצריך שאיש בסביבות גיל 60 תמיד יהיה שם, יושב מאחורי הדלפק ומתבונן בעוד נייר שנראה קריטי יותר מכל דבר אחר בעולם כרגע.
ואז המחשבות עליך.
צילום: דייזי דיאמנט
בדרך שלי אני עוברת ליד חנות טלוויזיות ואני חושבת כמה כיף היה להעביר איתך יום שבת שלם, נשענות על המכונית מול החנות הזאת ולצפות דרך השמשה בסרטים מצוירים אקראיים. העסק הבא אחריה הוא של הבחור מהמיצים הטריים, ואני חושבת שאני רוצה להעביר איתך את כל העונות מההתחלה ועד הסוף ולראות את הפירות העונתיים מתחלפים. ככה כל בוקר המשאית מורידה ארגזים של תפוחים, אגסים ופירות הדרים שמחכים. הסוחט מכניס אותם פנימה כשהוא מגיע מאוחר יותר. כל בוקר אני רואה את הארגזים ומרגישה את הטעם החמוץ של מיץ תפוזים סחוט או מריר של הרימונים.
התחנה הבאה שלי היא החנות של כלי המטבח ואני מדמיינת לנו את המטבחים שנחליף יחד, את ההוא שאמרת שתבני לי, בו הבטחת אי מעץ בהיר והרבה אור לבישולים. כל פעם אני בוחנת לי סיר או צלחת חדשה ורואה אותם אצלנו על השולחן מתמלאים במרק בטטה או קראנץ שוקולד שמילא את הבית בריח.
צילום: דייזי דיאמנט
וכמעט לבסוף, חנות המזוודות הקטנטנה והדחוסה. בה תתמלא כל מזוודה בניחוח של חו"ל אחר. מזכיר לי את הפעם ההיא שהייתי לחוצה על מזוודה, יום לפני טיסת ההפתעה שלנו לברלין. סיפרתי למוכרת על מה שאני מארגנת ועל הלבטים לגבי איפה אאכסן את המזוודה עד הטיסה כי אסור לך לדעת כלום. ובעצם, את השב"כ וכל רמז הכי קטן ואת עולה עליי. היא הסכימה לאחסן אצלה בסוף ביאליק ולתת לי אותה בבוא היום. יום אחרי כבר השאילו לי מזוודה ולא חזרתי להודות לה על טוב הלב שהציעה לי, אבל מאז אני מחייכת אליה בכל פעם שאני עוברת ליד החנות. לא בטוחה שהיא זוכרת אותי.
על חנויות התכשיטים, הפארם וצעצועי הילדים אני חולפת די מהר, משאירה את החלומות עליהם לעתיד קצת רחוק יותר. כאן מסתיימות להן 12 דקות. בסופה של הדרך, רגע לפני התחנה שלי, מעברי חצייה אדירים שחוצים את ז׳בוטינסקי הרועש להמשך של ביאליק והכי הרבה אור. העצים כבר לא מכסים את השמיים וכאן מתחיל הבוקר. פתאום אני נזכרת כמה לא מזמן היה שהתחלתי את הימים שלי, ממש באותן השעות, ביישוב ירוק ושקט והנה אני עכשיו, בצומת אמיתית וענקית והלב מלא.
// יעל סקליר