רציתי להיות קונקרטית, להביא משהו אחר, להגיד משהו חשוב, רציתי לספר על חוויה משמעותית, רציתי להרגיש בחיים. רציתי לתת ממה שצברתי כדי שמישהו אחר יוכל להרוויח מזה ואני אוכל להצדיק בפני עצמי מסכות של ייסורים, ולהגיד שזה היה שווה את זה, "כל רגע".
רציתי להיות קונקרטית. רציתי להביא משהו לשולחן, לשנות את פני המפה, לחדש, לעניין, לגעת במישהו. רציתי שמישהו יגיד שזה ריגש אותו, שזה עזר לו, שכמו הייתי שם בשבילו במקום מישהו אחר, במקום בור ללא תחתית, במקום חור שחור. ואז אני. אני בעלת המשמעות, אני החשובה, אני המיוחדת, אני שעזרתי, סוף סוף לנשום אוויר- הצלתי. זאת אני, זה בזכותי, גיבורה גדולה, הבאתי משהו קונקרטי ועכשיו טוב יותר.
ועכשיו טוב. יותר.
וטוב יותר עכשיו.
ומה?
עכשיו משהו אחר. עכשיו לא מספיק כבר מה שהיה לפני. מחמאות, חיוכים, טפיחות על השכם, התבטאויות כנות, שיחות משמעותיות, עיניים מצטלבות- כבר לא מספיק. חיבוקים עמוקים כאלה של חברות. פרגון, המון פרגון, תמיכה, מבטים מתפעלים. תודה, תודה רבה, אבל אני חייבת לזוז, אפשרתי לנחת הזאת קצת מידי נחת ועכשיו, עכשיו משהו אחר. עכשיו משהו… אחר. מה? משהו. יותר טוב כמובן. יותר כנה ויותר טוב, בעיקר שיהיה יותר טוב. כמובן. כי אחרת למה? כי אחרת מה הטעם, מה המשמעות? איפה הבטון, הקונקריט? משהו יעיל, שמיש, חכם, מבריק, כנה, ישיר, חד, חריף, מסתער, מתחצף, מתפרץ, מתלהם, מגנה, משחרר, משהו אחר. לחדש. זה רק עוד סם, אז שיהיה משהו טוב. משהו חזק ומטשטש, סוחף, סוחף זו המילה שחיפשתי. שיהיה משהו סוחף. משהו סוחף אבל אחר כן? משהו סוחף. משהו…
פעם אחת לפני הרבה זמן הייתי יותר צעירה, מה-כבר-ידעתי אז, היום אני כבר בת עשרים וחמש וכשאני כותבת את זה במילים יותר קל לי עם הקמט שמתקבע בעדינות בין הגבות שלי ומזכיר לי שהכל נשאר, ופעם אחת לפני הרבה זמן הייתי יותר צעירה/ פחות אחראית/ פחות בשליטה/ פחות אמיצה/ פעם הייתי יותר צעירה והייתי יותר קשה והייתה שותה והייתי מוותרת לעצמי על עצמי ככה מראש בלי מלחמה. מגיעה לשדה קרב- איזה קרב? שדות של קרבות, כרי דשא ענקיים של מלחמות אינסופיות של עצמי מול הגוף ואני מול אנשים אחרים ואני לא ואני לא ובעיקר לא מספיק טובה ובעיקר הכל באשמתי ובעיקר חוסר ערך ובור ללא תחתית וחור שחור ולשכב על מיטה וכאילו מישהו שם שואב אבק גדול מתחתיי ואני נשאבת בכוח לתוך המזרון ואני חולמת שאני לא קמה יותר ואני חולמת שנולד לי ילד והוא מת בתוך תבנית אפיה ואני חולמת שאני מקבלת נשיקה וזו טעות והלב שלי- לא נשאר ממנו כלום. רק כתם מטושטש.
אני פותחת עיניים ואני שם והכל אותו דבר ; מבט מולי במראה וזאת ילדה, והיא שואלת אותי למה ומה הלאה ומה עכשיו ואיך ככה, מה עושים ואיך ממשיכים ועם מי לדבר ולאן לברוח, איך לפתור את זה ודמעות-דמעות-דמעות-דמעות-עד שהנשימה קצת בורחת והעיניים אדומות. השיער שלי דבוק לראש ואני עצובה וכואב לי ואני רוצה לשתות מים אבל אני לא זזה לשום מקום, רק יושבת וחושבת ולפעמים אני מעיזה אז אני כותבת, ואני צעירה. והקמט עוד לא שם. אני מסכנה ואני צריכה חיבוק חזק מרסק עצמות, גוף איתן שיחזיר את הכל למקום.
זה פעם.
כשהייתי ילדה יותר קטנה.
מה עכשיו?
עכשיו משהו אחר.
//נגה רימון