"זה בטוח יהיה משעשע", אמרתי לעצמי כשגיליתי את האפליקציה שתספר לי איך אני שמורה באנשי הקשר של המכרים שלי. "אני רק צריכה לחתום כאן וכאן וכאן, לוותר על כל זכות שנותרה לי לפרטיות כדי לחטט קצת במוח של אחרים, לקבל הצצה פרטית לראש של כל מי שיש לו את מספר הטלפון שלי". לחצתי על כפתור ההורדה והתחלתי להעלות על דעתי כינויים שאולי אמצא שם.
הראשון שעלה לי לראש היה הבחור שהיה יושב באופן קבוע בבית הקפה בו עבדתי לפני שהתגייסתי לצבא. בכל בוקר היה מזמין שני בורקס תפוח אדמה לצד אספרסו כפול ותמיד היה מופתע שאני זוכרת את ההזמנה שלו בעל פה. כששמע שאני עומדת לסיים את העבודה שלי בבית הקפה השכונתי הארור ההוא, הוא היה מבקש ממני כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, את מספר הטלפון שלי. לא בטוחה מה הוא חשב לעצמו, הבחור הזה, שהיה מבוגר ממני ביותר מעשור. האם הפנטזיה שלו הייתה שאגיש לו את האספרסו והבורקסים למיטה?
התחינות שלו עבדו, בכל אופן, ונתתי לו את המספר שלי רק כדי שיתן לי להעביר את המשמרות האחרונות שלי בשקט. הוא בטח שמר את השם שלי בטלפון שלו בתור “שיר מלצרית” ולימים התברר לי שהוא קרא לבת שלו בשם שיר. מקריות? מי יודע. אני שמרתי את המספר שלו בתור “אספרסו כפול” רק כי מעולם לא היה לי האומץ לשמור איש קשר בתור “לא לענות”.
(מתוך 9rooms)
אולי אמצא שם גם כינוי כמו “שיר חוף הכרמל” מאותו יום שנסעתי עד לשם רק בשביל לשנות אווירה, לנשום אויר אחר ולצלם כמה תמונות על הדרך. ישבתי שם על החוף, נרגעת לצלילי הגלים, כשלאוזני התגנבה מנגינה אחרת של פריטת מיתרי גיטרה שהלכה והתקרבה לכיווני. הבחור בעל הגיטרה הכחולה המקושקשת התיישב לידי, שר לי סרנדות וניגן לי שירים נוגים ונוגעים במשך שעות, עד שגילה שכל נכסיו, כולל הבגדים, נעלמו מהמקום בו השאיר אותם לאחרונה כשהצטרף אליי. הוא התרומם בבהלה, הניח את הגיטרה לידי וביקש שאשמור עליה עד שיחזור. גם את מספר הטלפון שלי הוא ביקש, למקרה ואחזור שוב לסביבה, ומיהר לתור אחר חפציו. כרבע שעה לאחר מכן, כשהבחור לא היה בטווח ראייה אך החבר שהגיע איתו כן היה (ביחד עם כל הפריטים הנעלמים) החלטתי שהגיע הזמן ללכת.
כמחווה שאז נשמעה לי רומנטית להחריד שרבטתי מספר טלפון רנדומלי על פיסת נייר ודחפתי אותה מבין מיתרי הגיטרה ביחד עם הוקרת תודה על יום נפלא. השארתי את הגיטרה בידי החבר ומיהרתי לעלות על הרכבת בחזרה הביתה. תמיד תהיתי האם ניסה להתקשר לאותו מספר והאם התאכזב שלא אני הייתי על הצד השני של הקו.
בעוד שהאפליקציה ירדה לאיטה אל המכשיר הסלולרי שלי והותקנה המשכתי לחשוב על עוד שלל כינויים, מביכים יותר או פחות, כולל ה"לא לענות" המפורסם. משהסתיימה ההתקנה, אזרתי אומץ, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי אל האפליקציה. הפלט שהתקבל היה די מאכזב שכן כלל בעיקר את שמי הפרטי, לעיתים בצירוף של המשפחה בשלל עיוותים. המשכתי לגלול את הרשימה עד שהעיניים נעצרו על כינוי אחד. כינוי שלא שמעתי חודשים ארוכים שבו השתמש אדם אחד בלבד, האקס. זה היה כינוי שהיינו משתמשים בו כל כך הרבה, שלעיתים נדמה היה שאנחנו כבר לא זוכרים את השמות הפרטיים אחד של השניה. מעניין מה היה אומר אילו היה יודע שאת הכינוי שלו כבר הספקתי למחוק מהזיכרון שלי
ושל המכשיר.
// שיר וורובל