פילאטיס גברים

פתיחה: חדר במרפאה, אני מדדה פנימה, נשען על ענבל.
(פאוזה).
קלוז אפ על הפרצוף המודאג שלי: " דוקטור, תגיד את האמת… מתי אני אוכל לחזור לשחק כדורגל?"
"רוצה את האמת?" הוא שואל.
"רק את האמת, דוקטור."
"כדורגל זה משחק של אידיוטים, לא סתם קרעת את שריר התאומים, תרכב על אופניים, תשחה".
סגרנו על מנוחה של חודש ופיזיותרפיה.

חודש ראשון עבר בקלות עם המונדיאל, השני היה מלא במלחמה, אח"כ קצת חופש עם הילדים ואז חודש תשיעי, לידה ונגמרו התירוצים, צריך לעשות משהו עם הרגל שמציקה. פיזיותרפיה נשמע לי מפחיד מדי, משהו של פצועים קשה או של חיילים מנצנצים שסידרו לעצמם יציאות הביתה כל סופ"ש עם ראשון וחמישי פיזיותרפיה בחר"פ.

"למה שלא תשתמש במנוי שלי לפילאטיס, זה הכי קרוב שיש לפיזיותרפיה." ענבל הציעה.
למה לא באמת? שאלתי את עצמי תוך שאני מדמיין אותי מותח גומיות על כדור פיזיו בחדר מלא קשישות מקלישות ואימהות לחמישה שבאו לסטודיו לשעה של שקט מהילדים.

התלבטות. מצד אחד מנוי פנוי עם האפשרות להזיז את עצמי אחרי חודשים של התנוונות ועוד בדרך חיובית שתוכל לעזור לי לשקם את הרגל. מצד שני, להיזכר לדיראון עולם כגבר המזוקן שהגיע לסטודיו וכעבור שבועיים של פילאטיס התחיל לקנות תחתוניות, לעצמו.

החלטתי לשתף את סיון בהתלבטות. ענבל הרי לא ממש אובייקטיבית או לחילופין ממש תשמח להביך אותי. סיון, לעומת זאת, היא חברת אמת שעושה פילאטיס להנאתה ותדע לייעץ לי, בעדינות. כשסיפרתי לה, היא צחקה, לא סתם צחקה בכללי, צחקה עליי.
ניסיתי לשפר עמדה. אמרתי לה שאפילו האורתופד המליץ לי וכבר קבעתי תור, קראתי לזה "פילאטיס שיקומי", זה נשמע הרבה יותר קרבי.
זה רק הצחיק אותה יותר.

חברת אמת או: הבטחות צריך לקיים.

אני לא יכול להיכנע לתכתיבים חברתיים-מגדריים ולא ללכת רק כי אני גבר, חשבתי לעצמי, וחוץ מזה, אני כבר לא יכול לוותר, נשארו פחות מ-24 שעות ולא יחזירו לי את הכסף.

שלישי בבוקר, חדר הכניסה לסטודיו. הבעלים הנחמדה זיהתה אותי מיד. זה לא יכול להיות טוב, בטח אני הגבר הראשון שמגיע מאז שפתחה, היא תתעקש לצלם אותי ולתלות על הקיר כהוכחה, אני לא בנוי לזה וגם לא סירקתי את הזקן בבוקר. כמובן שהקדמתי אז יצא לנו לשוחח קצת בזמן שמילאתי טפסים, סיפרתי לה על "הפציעה" ונראה שהיא ממש מתרשמת ומבינה למה הגעתי, התחלתי להרגיש יותר בנוח, למרות כל מכשירי העינויים שמסביב.

אחרי רבע שעה אופנוע נעצר ממש בכניסה לסטודיו, הקסדה שהורדה חשפה בחור מזוקן, כשהוא הוריד את המעיל, ראיתי שיש לו ז'קט של הפועל. התחלתי להזיע, עלו עליי עוד לפני שהתחלתי, עכשיו לא יכניסו אותי לבלומפילד, זה לא מה שאתם חושבים, אני פצוע, חייב לחזק את הרגל, זה בכלל קרה לי בכדורגל, אשתי הכריחה אותי לבוא לפה, תנו לי עוד צ'אנס, אני אחזור להיות גבר, אמיתי.

אצלנו בסטודיו (מתוך דף הפייסבוק של בי תנועה חולון).

"תכיר זה עומר, המדריך." חזרתי לנשום. היא הציגה אותי כספורטאי שהגיע להשתקם לאחר פציעה. אף פעם לא קראו לי ספורטאי לפני זה. עומר שאל אותי על הפציעה והזמין אותי להיכנס לסטודיו, שאר הבנות הגיעו והשיעור התחיל עם קצת פחות חששות.

לפני סיום הבהרה קטנה: בטבע קיימת סקאלה מיוחדת המודדת גמישות של אובייקטים, להלן הסקאלה בסדר יורד, החל בחומר הגמיש ביותר ועד לנוקשה ביותר:
- גומי תעשייתי.
- נערת גומי.
- חתולים.
- מדריכת יוגה.
- אייפון 6.
- קרש.
- משטח גרניט.
-מור.

לא נותרה לי ברירה, התחלתי למתוח ולהימתח, נתפסו לי שרירים שלא ידעתי שיש לי ואני מוריד כתפיים מהאוזניים, מפריד ידיים משכמות, יודע מה זה פלקס ופוינט ונושם מהפלוויס.

עכשיו אני כבר לא יכול לחכות לספר לחבר'ה מהכדורגל על החברות החדשות מהסטודיו.

// מור שפיגל