הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה, שאני לא אכתוב טקסטים עם גוון פוליטי, שאני לא אכתוב טקסטים עם אצבעות מאשימות והטחת עלבונות שמתחבאים בינות לשורות, ויותר מכל שאני לא אכתוב פוסט על ירושלים. אז הבטחתי, גם הבטיחו יונה, אתם יודעים מה קיבלנו… (זין, בולבול זו ציפור).
קטונתי מלכתוב על ירושלים כעיר, כמקום קדוש, כסמל לאלף ואחד דברים ומאות מיליוני אנשים. אני אכתוב על ירושלים שלי, העיר שהייתה לי לבית במשך ארבע שנים. המקום שבו התגוררתי במשך הזמן הרב ביותר, להוציא את בית הוריי. עם התגברות הלהבות ב"בירתנו הנצחית לעד" (מי שציניות חורה לו, מוזמן לסור לפוסט אחר), היא חזרה להתרוצץ לי בראש, כמו בסרטים שבהם לגיבור או לגיבורה יש חברה פסיכית שהוא חושב שנפטר ממנה רק כדי למצוא אותה למחרת אצלו במיטה לבושה בחולצה שלו וחיוך קריפי על הפנים.
(מתוך: visualphotos.com)
עזבתי את ירושלים ביולי, עם היציאה מהעיר, באוטו העמוס רהיטים רעועים, ספרים וזכרונות הרגשתי איך יורדת משקולת מהלב והראש. דימיתי את עצמי לגיבור פעולה שדוהר במכונית ספורט רק כדי לראות את המסך מאחוריו מתמלא בפיצוצים ולהבות, שנייה אחרי שהוא חומק בזמן. ככה הרגשתי ולמראה אירועי השבועות האחרונים ואני מתחיל לחשוב שאני צריך להתחיל להסתובב עם כדור בדולח ולגבות כסף מאנשים. למרות שממש לא היה צריך להיות נוסטרדמוס כדי לחזות את האינתיפיאדה השקטה שמתחוללת בבירה (כן, אינתיפאדה, אין לי דרך אחרת לתאר את זה).
זה התחיל ברצח שלושת הנערים ומעשי הנקם הספונטניים של חבורות כהנא ודומיהם, המשיך עם רצח הנער מוחמד אבו-חדיר והמהומות בשועפט ונגמר (או שמא רק מתחיל) בפיגועי הדריסה והמהומות בהר הבית ומזרח העיר, הו הו איך שגלגל מסתובב לו…
ירושלים בירת ישראל, זו שרוב הישראלים שגרים בין גדרה לחדרה מתחלחלים רק מהמחשבה לבקר בה. זו שמבחינת רובנו "לטייל בירושלים" משמעו לעשות וי בשילוש הקדוש של הכותל-יד ושם-הכנסת (אפשר גם להחליף עם העיר העתיקה-הר הרצל-בית המשפט העליון). העיר הזו, שאם לא היו מכריחים אותנו במסגרות השונות לבקר בה ואם לא הייתה בה אוניברסיטה, אני כנראה מעולם לא הייתי מגיע לגור בה. ירושלים הזו, היא העיר הכי לא ישראלית שיש, מה ששמעתם. כאשר כל אחד מאיתנו ינסה לתאר את ישראל לתייר מן החוץ הוא יחשוב על ים, שמש, מטקות, בגדים קצרים ופלאפל. הוא לא ידבר איתו על גטאות חרדיים, שכונות ערביות עם ביוב זורם, חורף שנותן פייט גם לבירות אירופה ואבנים מלפני 3000 שנה.
בירושלים אין ים ויש מלא עליות שאי אפשר לעלות באופניים. יש חרדים, ערבים, כמרים ונזירות, משוגעים מכל המינים והסוגים ואת חתולי הרחוב הכי קשוחים שפגשתם (אבל ברוך השם יש פלאפל). כשחז"ל טענו כי ירושלים לקחה 90 אחוז קבין של יופי מהעולם, אני חושב שזה הרגע שבו ניתן היה להכריז על המצאת חוש ההומור היהודי או הסרקזם או שניהם יחד. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, יופי, (להוציא כאשר היא מכוסה בלבן) אני לא ראיתי. ראיתי עיר מוזנחת, משוסעת, נפיצה ואגרסיבית. ירושלים דוחפת לך את כלל השסעים של החברה הישראלית לתוך הפרצוף "קח, תריח!". היא מאיימת ואלימה לעיתים, והיא לא חוברה לה יחדיו, את זה יודע כל מי שבילה בה קצת יותר זמן יותר מביקור של תרבות יום א'.
לא רק דבר ה' ייצא מירושלים, אלא גם העתיד של מדינת ישראל, ירושלים קוראת לערי ישראל, כדאי שנקשיב. ירושלים טובעת, ולא יעזור לנו שרובנו חיים ליד הים.
// אודי וולקוב