אז כן, לכרית שלי יש עדיין ריח של וניל. אבל עוד ריח ממישהי אחרת, מתוק-פרחי, ריחות מהסוג של מזכיר-לי-בושם-סגול-כזה. עכשיו זה קטע כי וניל היא בכלל בצבע לבן.
אני שם את הראש על הכרית שלי, מנסה לישון. וואלה אני לא מסוגל, מעצבן אותי. מה הקשר עכשיו הערבוב הזה בין לבן לסגול? זה אפילו לא עושה צבע חדש, כמו נגיד כחול וצהוב, זה סתם עושה סגול דהוי יותר.
אני כותב את מה שאני כותב עכשיו, ורק ההבנה שאני בכלל שם לב לריחות על כרית איז מיינד בלואינג.
וואו, כמה כיף זה להתעטף בריח של וניל. זה לא סתם וניל. זאת ה-וניל, שיודעת מי אתה, וניל שזה קטע שהיא נכנסה אצלי לסקאלה הזאת שבין הבנה אמיתית לעונג.
איך הייתי אוהב כשוניל היתה שמה את הידיים שלה עליי בדרך להביא משהו. כאילו אני תמיד משענת נוחה לאנשהו. ככה סתם, באמצע פאב, וניל תשים עליי מרפק על הירך במיקום שהוא בול על הגבול בין בסדר-הכל-טוב לבין תתחיל-לפנטז-מעכשיו-על-מה-שיקרה-בבית.
וניל הזאת.
ועוד באיזה קאז'ואל היא מושיטה יד לבירה שלה ושמה את המרפק הזה. כאילו אני פאקינג רהיט. וזה הקטע, אם לא הבנתם בין השורות שכתובות פה. אני לא באמת נגד שום ערבוב של שום ריח עם ריח או צבע עם צבע. אלו הן רק מטאפורות חברים.
הפואנטה היא האצילות של האקט שלה, הטבעיות הזאת, שבה הירך שלי היא רק מנוף בדרך שלה לשלוק בירה. הברור הזה, באיך שוניל תכניס יד לכיס האחורי של הג'ינס שלי, כשאנחנו היינו הולכים ביחד ברחוב.
ופה, בתוך הכיס האחורי של הג'ינס. פה, במרווח הזה בין המרפק שלה לקו הגבול הדמיוני בירך שלי, שאני יודע שגם היא מכירה. פה קבור הכלב. פה, פה, ממש בעצם הידיעה של וניל כמה חשוב לי הגבול 30 ס"מ רדיוס ביני לבין אנשים אחרים.
כבר ברור למה אני כל כך נגד סגול דהוי?
סגול דהוי הוא קודם כל הרבה פחות וניל. אפילו חמור יותר, סגול דהוי הוא צבע שהוא קודם כל סגול. דבר ראשון שסגול עושה ללבן כהם מתערביים זה להעלים אותו. תשים טיפה אחת, פעם אחת של סגול, וזהו, יש לך כרית מלאה בריחות וחרטות אול אובר דה פלייס.
ובקשר אלייך סגול, וזה אולי קצת מיותר, כי תכלס השורות האלה הן אמת עם נגיעות של דברים-שאני-מדמיין אבל בכל זאת סליחה, כי איפשהו שם את בן אדם אמיתי. הרי זה לא שאני לא אוהב ריחות סגולים, וזה לא שריחות של דברים סגולים זה משהו רע. פשוט, סגול, את לא כ"כ מבינה, ואני יודע שאת לא מבינה. ובטח לא מספיק מבינה כדי לטייל בכוונה בין כל מיני גבולות חצי דמיוניים. בטיולים עצמם את דיי מבינה, אבל את פשוט לא מתעסקת עם שום גבול. וזה מצחיק, כי זה נכון בקטע מדויק, את מטיילת רק בתוך הגבולות שאת מכירה.
וממש ממש פה, עכשיו, אני מבין למה אכפת לי מאיזה ריח נמצא לי על הכרית.
כי עכשיו, כשאני כבר 25 שנה מערבב צבעים על פלאטה ומתאמן, אני מבין שכל מה שבן אדם צריך בחיים האלה זה קצת וניל עם התנהגות מלכותית שמחנה את קצות הגוף שלה על גבולות שהיא איכשהו מכירה. וניל שמתייחסת בכזאת גישה של אדוניות אל הכיס האחורי של הג'ינס שלי, ואיכשהו זה מגניב לי מספיק כדי לשים ציניות בצד.
וזאת, ממש ממש פה, זו הפואנטה הקצת יותר אוניברסלית, מבלי שאתם שם בבית תתחילו לקשר ריחות לצבעים או לחפש גבולות. אני בכלל לא ידעתי שהגבול הזה בלמעלה של הרגל קיים. ואני בכלל לא נגד הרעיון הזה של לחפש ריחות או צבעים.
ובטח שאני מגזים קצת בכל מה שאמרתי עד עכשיו. ובכל זאת, אתם, אם במקרה תמצאו ריח שיודע איך לשחק עם הגבולות שלכם, עדיף שתישארו רק עם הריח שלה על הכרית.
// נדב מור