האנטומיה של טל

יום מספר ארבע בחדר 12 במחלקה הכירורגית של ביה״ח החולים איכילוב.

הזמן פה זז בקצב משלו, ואני שוכבת כאן בין בדיקת דם, לCT, לרנטגן, למשפחה וחברים שמבקרים (תודה!! אתם מדהימים! אתם קצפת עם תותים!), זוקפת אזניים ומקשיבה לכל מה שמתרחש מסביב.

אתמול בלילה זכינו אחי ואני לעוד פרק בסאגה המרתקת על עלילות רפי ואתי- אויביה המושבעים של שכנתי לחדר. החבורה הקולנית שדנה בעניינם, לא חסכה במילים (כולל כאלה שגרמו לי להסמיק..) ובתיאורים מסמרי שיער בכל טוויסט בעלילה.

כמו כן, אני מנצלת את שהותי כאן גם למען המשימה הטרחנית של תיקון העברית של האחיות.

אחות: ״בואי מאמוצ׳קה אני אשים לך קצת חומר על-חושי״

אני: ״תודה, אבל את בטח מתכוונת חומר מאלחש..״

#עברית_שפה_קשה

חבל, חומר ״על-חושי״ נשמע יותר מעניין.

ובל נשכח את הסטאז׳רים החמודים, אם כי מעט לחוצים.. הבעיה העיקרית איתם זה שהם לא יודעים להוציא דם. בטח לא מוורידים קטנים כשלי כפי שהם דואגים להזכיר. אבל אני אוהבת אותם, כי בשעות מתות הם באים לחדר שלי ועושים צחוקים (רק כי אני מיוחדת… השאר בדיסטאנס)

בואו נדבר על סוגיית האוכל. או יותר נכון היעדרו. אני כבר שישה ימים ללא מזון ושתיה. מה שגורם לראשים של כולם לקבל צורה של סושי. ולפעמים איזה המבורגר עסיסי.

(Note to self- לא זמן טוב לקרוא פוסטים של כוכבית רוית).

מה עוד קורה פה? האמת שלא הרבה… ואני מחכה כבר לצאת מכן ולחזור למטופלים שלי בעבודה. כי להיות חולה מביא אמנם לא מעט ״צומי״, משאיר זמן לקרוא איזה ספר או שניים מהערימה ולסדר מנטלית את השנתיים הבאות, אבל כמו שאומרים ״העיקר הבריאות״ וזו ממש לא קלישאה.

 //טל סנדלר