פגשתי מישהו, מהעבר הלא כל כך רחוק. עבר על פני בים, הביט, כיווץ גבות והתקרב. הוא אומר שהוא זוכר אותי, שהוא זיהה כבר בעבר אבל היה לו קצת קשה לחבר, כי פעם הייתי בלונדינית. "אבל זו את, לא?" הוא ידע איך קוראים לי, איפה למדתי, למה לא סיימתי ללמוד שם וגם קצת מה עשיתי אחרי.
לא הצלחתי לזכור. או להיזכר. יש שם משהו קצת מוכר בעיניים שלו, עיניים טובות. כחולות. הקול שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא אומר שדיברנו הרבה בטלפון. אולי הזיכרון שמיעה שלי עוד לא לגמרי הלך. אולי קצת נזכרתי.
הוא מתקופה אחרת בחיי. את התקופה אני זוכרת. כלומר, אני זוכרת שהיא היתה קיימת. אני לא זוכרת מה קרה בה ואולי בגלל זה אני גם לא זוכרת אותו. שנה שלמה מהחיים שלי שחשבתי ששכחתי והוא יושב שם ומספר לי על עצמי דברים שאני אפילו שכחתי שחשבתי.
זכרונות אבודים בתהומות השכחה
זיכרון הוא דבר מעניין. אני יכולה לשבת עם מישהו במשך שעתיים ולשמוע אותו מספר מלא דברים על עצמו ובשניה שהוא מסיים לדפוק מונולוג מטורף של כל ההיסטוריה שלו מגיל שלוש ועד ימנו אנו כולל מה הוא עשה בצבא ואת השם של המפקד שלו, מאיפה ההורים שלו וכמה בני דודים עוד יש לו במקסיקו, מה הוא למד ולמה הוא החליט לשנות כיוון. ומצד שני, אני יכולה להסתובב אחרי השיחה ושכל המידע הזה יעלם כלעומת שבא כי אין לו שם מקום, אצלי בראש.
אני יכולה לשחזר מערכונים שלמים אחרי פעם או פעמיים שראיתי אותם. לרוב מה שמצחיק אותי מתקעקע אצלי במוח בדרך מוזרה. מילים לשירים זה בכלל משהו שלא ניתן למחוק מההארדיסק הנייד שקוראים לו המוח שלי. כי שירים גם מתחברים אצלי לכל כך הרבה סיטואציות בחיים שאני זוכרת איפה שמעתי ומי ישב לידי. אבל אם שואלים אותי יום אחרי איך היה בדייט ומי הבחור אני יכולה לנסות לדלות איזה פרט מידע אחד ואולי להצליח לזכור באיזה צבע היתה החולצה שלו. כנראה שאזכור מה שתינו.
אני זוכרת אחורה פרטים קטנים על אינטראקציות. מי התקשר למי אחרון. מה הבטיחו לי ולא קרה. איזה תוספת היתה על הפיצה כשישבנו שם. ואני יכולה גם לא לזכור שסיפרתי כבר את הסיפור הזה לאותו בנאדם לפני יום.
אני יכולה להגיד שלרוב אני מדחיקה זיכרונות רעים. או שלפחות הם הופכים לסיפורים טובים. מנגנון הגנה שכזה שנועד להגן על הלה-לה-לנד שאני חיה בה. ככה הכל טוב ולא קשה לי. הבעיה מתחילה כשזיכרונות רעים שאני לא זוכרת קמים לתחייה וחוזרים על עצמם בהווה.
אז מי זה הבחור הזה. מה באמת הרגשתי כלפיו, מה חשבתי עליו בתקופה שבה הכרנו? אני פשוט לא מצליחה לשחזר. ואיך יכול להיות שהדחקתי גם זיכרונות שלי על עצמי? לרגע הוא אמר לי כשנפגשנו "את לא זוכרת כלום הא? באותה מידה אני יכול להיות איזה טיפוס מפוקפק שלא באמת הכרת". אבל אני לא מאמינה לזה, בטוחה שבאמת הכרנו, ושכנראה גם באמת היה לנו איזשהו קשר מסוג מסויים. אבל תהרגו אותי, אני לא מצליחה להיזכר. אולי דווקא זה הזמן לוותר על העבר ולנסות ליצור עתיד חדש שמתחיל בהווה.
// שירה פריגת