נשברתי. עשיתי את מה שהטפתי נגדו וחסמתי את אפשרות ה"נראה לאחרונה" שלי בווטצאפ. למה התנגדתי? כי תמיד תהיתי– מי אתם אנשים שטורחים להסתיר פרט כזה שולי? כמה חשובים אתם כבר חושבים שאתם? מה נראה לכם, שכל היום אנחנו נכנסים לראות מתי אתם מחוברים?
ואז נפל האסימון.
הגעתי לרוויה מהסיטואציה בה אני לא מספיקה לפקוח עיניים, לגעת בטלפון, לעבור על הודעות ו-בום. התקבלה הודעה חדשה. זהו, נתפסת. אתה ער ולפיכך אתה כנראה מחויב לנהל שיחות כי אתה גם ככה שם, אז מה הבעיה שלך לענות?!
יש לי בעיה.
קודם כל, כן. יש לי בעיה שיש אותה לרבים נוספים והיא ההתמכרות לטכנולוגיה, לתחושה שאני חייבת להיות מעודכנת כל הזמן. אנחנו קמים בבוקר, עוברים על מיילים, הודעות, שיחות – והכל מהמיטה. אוכלים קורנפלס ושוב בודקים מה חדש. אחרי רבע שעה עוד פעם וכך חוזר חלילה, עד השנייה שנעצמות העיניים ואני מקבלת מכה מהסמארטפון שנופל לי על הראש כי שוב הרדמתי את עצמי למוות תוך כדי שיטוט אקראי באינסטגרם.
אך הבעיה היא רחבה יותר.
יש לי בעיה עם זה ששכחנו מהי "דחיית סיפוקים". התרגלנו לקבל כל דבר כאן ומיד, ואם בזמנו דיברתי על דור ה-Y שלא מוכן לקבל לא כתשובה, הנה הבהרה: מאסתי במסכת הריגשי המייגעת אז אם אתם לא משפחה, חברות ממש טובות או בן-זוג – תתמודדו. לא זכור לי שהתחייבתי לעמוד דום בכל שנייה מהיום. וחוץ מזה, לא לימדו אתכם שהחיפזון מן השטן? תזדיינו בסבלנות, תודה.
יש לי בעיה עם אלו העסוקים בתיעוד הרגע במקום לחיות אותו. לפני שבוע הייתי בחתונה בה הסתובבה כל הערב אורחת שמחוברת למקל סלפי כמו ליד שלישית. ומילא תגידו עם חברים. כלום. היא מטיילת שעתיים על הרחבה עם מקל מורם השמימה ואפילו לא קולטת כמה מגוחך כל זה נראה מהצד. WTF?! מה זה משנה שצילמתם את כל ההופעה של ביונסה אם במקום לנכוח ברגע הייתם עסוקים בלמצוא זווית מושלמת לסלפי? אתם באמת מתכננים לחזור הביתה ולצפות בכל הסרטונים הגרועים שצילמתם? ברור שלא. אתם תיזכרו בהם רק כשתחליפו מכשיר בעוד שנתיים. אז די.
אחד שחי את הרגע (צילום נעמה ברקן)
יש לי בעיה עם בנות שמעלות תמונות סלפי במסווה של "שבוע טוב חברים שלי!!!", או ציטוט של חכמים רנדומליים רק כדי להשוויץ בתמונת כוסיות. די, בואו נהיה כנים. יצאתן אש בתמונה שצילמתן? תעלו אותה ותהנו מזה! בחייאת רבאק – התמונה שלכן לא באמת תעשה לי שבת של שלום.
יש לי בעיה עם חוסר המקוריות, עם עדריות. יורד גשם ראשון? יש מחאת מילקי? מתחיל מבצע צבאי? כל הפיד נראה כמו קופי פייסט המוני. נשבר מכל תבניות הסטטוסים שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם רק כי זה גיג שעובד. אם בעבר הייתי מבדילה בין אנשי הסטטוסים המצייצים לפי סגנון הבדיחות, היום מדובר במכונה אחת משומנת שמייצרת דאחקה בשבוע וכולם רצים עליה. הוא? היא? הוא? היא? לא: זה אתם. ונפל לכם המצחיק.
תפילת התלמיד של אומברטו מטוראנה
יש לי בעיה עם בריוני מקלדת, אפסים שחושבים שהם ביג שוטס מאחורי מסך מחשב. "ימנים מטומטמים", "שמאלנים מסריחים", מה לא היה שם? וכן, אידיוט שקרא לי "פרחה" ו"בושה למדינת ישראל" מבלי לשמוע אפילו את דעתי הפוליטית - אני מדברת עליך. היום בן-אדם לא יכול להביע דעה וחצי-דעה מבלי לזכות למטר קללות. אז רק תזכורת- כשנכתבים דברים ברשתות החברתיות נפתח לו צוהר קסמים לתגובות מקשת רחבה של אנשים. תלמדו להתמודד או שתימנעו מלכתחילה, ואם בכל זאת אתם מתעקשים ללכת עם הראש בקיר – קחו תנופה חזקה יותר להבא.
אז ישנה בעיה, וכולנו נגועים בה. אבל מה עושים? מקס פריש פעם אמר ש"הטכנולוגיה מארגנת את העולם כך שלא נצטרך לחוות אותו בעצמנו" ואני תוהה אם עוד יש לנו סיכוי להינצל. אולי אנחנו על התפר הדק שנותן לנו יתרון יחסי על הדור הצעיר יותר, וחבל ההצלה הוא זיכרונות הילדות. רוב הדברים שנחרטו בזיכרוננו הן אותן החוויות שעיצבו אותנו, שעצם נוכחותנו בהן הותירה חותם. תשתמשו באותם שברירי רגעים. אלו הרגעים שיזכירו לכם שפעם חיינו אחרת וזה דווקא היה כיף.
זיכרונות אין דה מייקינג (צילום: נעמה ברקן)
// נעמה ברקן