ידעתי לאסוף מגזינים, גזירי נייר יפים. מפגשים של צבע וצורה בצורת פרסומת לבושם שלא יעשה אותי שמחה יותר. אותיות גדולות בתחילת משפט, מסוגננות, מזמינות לקרוא כתבה על הסתכלות מעוותת, על שיפוט לא מוצדק, על חוויה לא רלוונטית. גוף שלא יהיה לי, בגדים שלא אקנה, בעיות שלא נתקלתי בהן והסברים על איפה נמצאת נקודת הג'י.
תמונות שעברו ליטוש, נופים שלא ביקרתי, פריט אופנה שאת חייבת, משבר גיל הארבעים. אם זה עטוף, ארוז, מוגש כמו מתנה גרפית צבעונית, חיננית, "למצלומים אין קשר לכתבה", אם זה מזכיר לי את החיים האורבניים שאני לא חיה, אם כתובה שם מילה שאני אוהבת את המצלול שלה, זה אצלי. בקופסה. בכמה קופסאות. בערימה. מחכה להפוך לקולאז' שיהפוך לאביזר על הקיר שיהפוך למקור להשראה שיהפוך לזבל. אני משתעממת מהר.
ידעתי לאסוף בגדים, חתיכות בד עם אופי. ג'ינס מכיתה ט' שלא אלבש עוד לעולם והוא יזכיר לי לעד שמץ של ביטחון עצמי, חברויות שאינן. חולצה מכופתרת שגדולה עליי, מצאתי אותה ברחוב ולא יכולתי להשאיר אותה שם. חסרת ייחוד היא מוצאת נחמה בארון בין הבגדים המנודים (אלה שקנית ואת לא אוהבת), בגדי חורף שתכף יעשו עליה לקדמת הארון, תלבושות מהופעות, חליפות גלישה, ז'קט עם כתם שיושב כל כך יפה עלי ולא משנה שאני לא יכולה ללבוש אותו.
מה עושה בארון בגד מחוייט? מוכתם? מה שעושים אצלי מכנסיים מתרחבים, בגדי ספורט, חזיות מעוטרות, צעיפים, חולצות יום יום וחולצות עם קטע וחולצות פשוטות שמשדרות שפחות זה יותר, מה שעושים זוג מכנסונים צהובים-שקופים-לא-עלינו, שחשבתי שיכסו לי יותר מרבע תחת, סוודרים, נעליים, מה שעושות אצלי מספיק "שמלות לאירועים" בשביל לשמש אותי בתור האישה הראשונה, וסטים, ומעילים- מחכים להזדמנות לפרוץ. מחממים זה את זה. מצטברים.
ידעתי לאסוף ספרים. מ-"באדולינה" שקיבלתי לבת המצווה ומאז קראתי אחת לארבע שנים, כל פעם מבינה את הספר אחרת, ועד לאיזה צופן דוינצ'י אחד. כמה ספרים של היפני המשוגע שמצייר חלומות וגוזר מהם הזיות בזמן שאתה בפנים, ומשהו באנגלית, ומשהו על אהבה.
הרבה פילוספיה, מתח או שניים, ספרים חדשים וספרים ישנים וספרים על כלום. ספר אחד על חיים בלתי אפשריים שאני לא אוהבת שהוא בכלל כאן, ספר שהשאלתי ולא החזרתי כבר שנים, ספר שקראתי כשהייתי קטנה ועשה אותי עצובה, ספר שקראתי לפני שבועיים ועשה אותי עצובה, ספר ששינה לי את החיים. ספר על אומנות, ספר על החיים, ספר על המציאות וספר אחד, שלא סיימתי. בעצם יותר. עומדים במדפיה, מסודרים בסרגל מרושל, צוברים אבק כמו אבנים במדבר ומספרים לכל מי שמביט בהם על הרגלי הקריאה שלי.
אני אוספת כל חתיכת נייר סוררת לשקית נייר במטבח קטן מידי ושם היא ממתינה למיחזור. ארגז קרטון מלא עד אפס מקום בבערך אלף תגיות של בגדים, סמלי סטטוס כאלה, מחירים, חוטים, כפתורים, שחיפשתי וצברתי מילדות ויום אחד אני אעשה מהם איזה טפט, וילון, משהו שידהים אותי ויזרק לפח.
אני אוספת אינספור שקיות שנדחקות למתקן קטן מתחת לכיור כאילו גיליתי את הניילון ואני לא מוכנה לוותר עליו; מספיק צנצנות כדי לפתוח חנות ריבות מקוונת, כוסות שבורות שיהפכו לעציצים או לא והן ממתינות הפוכות על אדן החלון, אבנים מטיולים ומזכרות. אני אוספת זיכרונות משמחים, טינה, תמונות עם פרספקטיבה נכונה, משפטים שמשנים לי את התפיסה.
ורק את עצמי לא.
//נגה רימון