כשחייתי עם בן זוג היה לי קל יותר לשמור על המשקל. לא יכולתי להתנפל על חבילת שוקולד או דלי גלידה בלי שיראו אותי ולא הרשתי לעצמי לאכול שבעה בורקסים במקום שלושה או לעשות "ריפיל" לארוחת צהריים כמה פעמים, ובגדול, פשוט לא יכולתי להיות חזרזירה, וטוב שכך.
כיום, כשאני גרה לבד כבר לא מעט שנים, היחיד שרואה מה אני אוכלת הוא המצפון שלי, והרי זה ידוע שהוא הולך לישון מוקדם, כך שאפשר להתגנב למקרר או לארון ה"אל תפתחי אותי כי את יודעת שלא תעמדי בפני הממתקים שאת מחזיקה כאן" ולהשתולל עם כל הדברים שאחר כך אתחרט עליהם.
ארוחת לילה מזינה
היופי בחורף (מעבר לעובדה שהוא לא גיהינום מסריח, מזיע, דביק ולח כמו הקיץ), הוא שאני יכולה להכין סיר שלם של מרק רק לעצמי ולהתפנק איתו כמה ימים ברצף, וזה אפילו יסתום אותי לכמה שעות שלמות מבלי שארגיש צורך לבדוק שוב ושוב אם מישהו מילא את המקרר שלי בדברים חדשים וטעימים. מוזר שאף אחד לא עושה את זה בשבילי מאז שאני גרה לבד!
אני לא יצאתי בשלנית גדולה, למרות שאמא שלי היא אלופת הקוסקוס והממולאים, ולמרות שאחותי היא אלופת הפשטידות והקינוחים, אבל גיליתי שכשמבשלים מרק אפשר לזרוק לסיר אחד את כל השאריות מהמקרר ואיכשהו זה אפילו יוצא טעים.
אז איך אני מכינה את המרק האהוב עליי? שאלה טובה.
נכון הסבתות האלה שמכינות אוכל מדהים וכשמבקשים את המתכון הן עונות על הכל "לפי העין"? אז ככה אני, רק בלי ה"מדהים". הכל אצלי לפי העין.
סלט לפי העין
מטגנים בסיר עם מעט שמן (מה כמה? לפי העין!) בצל שלם (פרוס לרצועות), וכשהוא עושה קולות של מוכן (משהו כמו "צצצצ") מוסיפים אליו 2-3 שיני שום (חתוכות לעיגולים). כן, אפילו להסביר איך לבשל אני מתקשה, אבל נשבעת שהמרק יוצא טעים בסוף.
שופכים לסיר 1-2 כוסות של עדשים כתומות (כן, עדשים זה נקבה) ומערבבים קצת כדי שכולן יזכו לקבל נגיעה של שֶמֶן. אם יש לכם דברים כתומים נוספים בבית (דלעת, בטטה, גזר, לא אפרסמון!) תחתכו לקוביות ותוסיפו לסיר.
אחרי שהכל כבר קצת מטוגן ורגע לפני שזה מתחיל להישרף, שופכים מים רותחים לסיר. כמה? תלוי. אם אתם אוהבים מרק נוזלי – אז מלא מים. אם אתם כמוני, אוהבים את זה דייסתי יותר, אז מספיק מים כדי שיכסו את כל מה שבסיר – ועוד טיפה מעבר לזה. נו, לפי העין.
ועכשיו – התבלינים. העולם מתחלק לאנשים ששמים תבלינים לפני המים ואנשים ששמים אותם אחרי המים. לא יודעת מי צודק, אני שמה מתי שאני זוכרת. אני מוסיפה מעט כורכום, כמון, אבקת מרק (טעם החיים!), וכדי לגוון בצבעים אז גם מעט פפריקה מתוקה ופלפל שחור.
משאירים את הסיר על אש גבוהה עד שיש מלא בועות, מנמיכים את האש, מכסים את הסיר וחוזרים להתיישב מול המחשב. מניסיון, חשוב לא להיכנס לאתרים שיגרמו לכם לשכוח שיש לכם משהו על האש.
חוזרים מידי פעם לסיר כדי לבדוק מה המצב שם, לראות אם העדשים כבר התרככו ואם המרק מקבל צורה אכילה. אני אוהבת לטעום מידי פעם תוך כדי בישול כדי לדעת מה צריך להוסיף, אפילו אם זה תמיד מלווה בכוויה בלשון.
טעמת? נכווית? כנראה שהמרק מוכן.
בתיאבון!
//סיוון סטרומזה