מעצורים. הנגטיב של האימפולסיביות. מדהים איך זה משתלט עליך. אתה תינוק קטן וחמוד וכל מה שאתה רוצה אתה צועק ודורש, אין דבר כזה "לא". אבל מאותו הרגע שבו אתה מקבל את ה"לא" הראשון שלך, מתחילה לרחף מעליך המחט המזמזמת הזו שמתחילה לקעקע ולצרוב עליך את שבלונות החיים.
אי אפשר להתחמק ממנה, אתה תינוק, אתה חסר אונים ואתה גם לא בוחר את המקעקע שלך. אתה פשוט מתחיל להתקשט לאט לאט בחזונות של אחרים, וכעבור 20 שנה כבר כולך מלא בציורים שלא אתה בחרת אותם אבל הם מעטרים אותך בכל הגוף.
(מתוך עמוד הפייסבוק Tattoos.com)
המח שלנו מלא בכאוס של תחושות, רצונות ודחפים. כל הכאוס הזה נכנס לתוך מערבל השפה שגורס 80% מחומר הגלם שבך, והופך את הבלגאן למחשבות. המחשבות רצות על מסוע מהראש לכיוון הפה, כשקלשונים ממתכת מרחפים מלמעלה ונועצים במחשבות הללו בשרירותיות מכנית בלתי נשלטת. חלקן הקטן הולך לאפסון, אך רובן הולכות לפח, כאשר רק מעטות שורדות את המסע לכיוון הפה.
הרגע הזה שיש לך מחשבות על המחשבות עצמן הוא רגע מתעתע, זה כמו להקשיב להקשבה, כמו לחדד מחדד, כמו לאהוב אהבה, כמו לדוג דייג, כמו לכעוס על הכעס כמו להתחרט על חרטה, כמו לתלות מתלה, זה דברים שלא אמורים לקרות, זה באג בתוכנה, קריסה של הפלאגאין, כשל של המערכת.
המחשבה הזו על מחשבות ועל עצם קיומם של הפילטרים הללו ועל מכונת הסינון הכפויה הזו שבראש שלי פשוט דחקה אותי לשאלה המחרפנת מכולן והיא: "מי אני?"
האם האני האמיתי שלי הוא אי שם בכאוס של המח שלי? או האם האני האמיתי שלי הוא אי שם בשלב המחשבות על המסוע, או שהאני האמיתי שלי הוא רק ה 5% התעשייתיים שיוצאים ממני בסוף החוצה ? מי לעזאזל אני? הרי בעייני בראשי אני כל החלק שבפנים, אך אם ישאלו את כל שאר העולם הם יצביעו רק על ה 5% פלט שיצא ממני. כל כך מתסכל לחשוב שהאני שבחוץ מייצג כל כך מעט מכל האני שלי.
"אתה לא מכיר אותי" הוא המשפט המבשר על הכישלון שלי בלהיות אני.
ואז זה הכה בי… כמו מטה הקסמים שאף פעם לא היה לטינקרבל שפותח כל סרט של דיסני.
קודם כל תשמיד את המבוכה.
תמחק את הפונקציה הזו מהראש, רסס אותה בחומר מגמד סגול עד שתעלם. שום דבר לא יכול להביך אותי יותר. שום דבר שאגיד לא יגרום לי להתבייש, להתחרט, להצטער יותר, אין לי דרך יותר להפסיד, אני בלתי ניתן להבכה, אני אימברסטאבל.
אבל זה לא מספיק. הרי איזה חכם הודי זקן אמר פעם שעדיף להתחרט על משהו שנאמר מאשר על משהו שלא נאמר.
החיים מלאים במפגשים בינך לבין העולם שממלאים ומרוקנים לך את שק הקונוטציות שנמצא בצד העליון של המח. בכל פעם שהוא מתמלא במחשבה צלולה, אל תרוקן אותה דרך צינורית הפליטה שמובילה לפופיק (כן הלכלוך של שבפופיק זה פסולת של מחשבות), אלא תכווץ את שריר השק ותוציא אותה דרך שסתום הפה, באינסטינקט, בטבעיות, כמו היום המופלא שבו גילית שאתה יכול להזיז את האוזניים, אותה תחושה של עילוי שאתה מגלה שאתה שולט באיבר חדש בגוף.
אך שוב, הסנכרון של המח לפה גם הוא לא מספיק, במח מתרוצצות המון מחשבות שהן לא שלך, מחשבות של אחרים, מחשבות שצרבו לך אותן, שקעקעו לך אותן בראש ללא רצונך, ללא שליטתך.
חז"ל כבר אז אמרו ש"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" מה שחז"ל התכוונו להגיד בעצם זה שלא מספיק לסנכרן את הראש לפה, אלא שלפני צריך גם לסנכרן את הלב לראש.
וכשזה קורה, הסנכרון המושלם, הסופה המושלמת שבה כל הנקודות מתחברות לכדי ציור פסיכודאלי של איש הכד , כאילו אלוהים שבר סטיקלייט בצבע אור והניח לך אותו בתוך הראש כשאלומות אור יוצאות לך מכל הפתחים של הגוף, שעושות לך ניתוח לייזר מבפנים שמסיר לך את כל הקעקועים שאי פעם צרבו עליך אמנים שלא בחרת, ומשאיר אותך נקי עם הציור היפה הזה שאתה.
// עמית לדור