בסוף זה מגיע. הזמן עובר ולא משנה מה עושים. אם עושים או לא עושים. הזמן עובר, ופתאום זה כבר הזמן. איך הוא שם גם כשהוא עובר? הזמן הרי הוא אותו זמן, המטרה שלו משתנה. אם מחכים מספיק זמן ומספיק בסבלנות הדברים קורים, מה שרוצים קורה, או מה שמתכננים קורה, או מה שטבעי קורה.
עכשיו זה זמן עליה למטוס. אחד אחרי השני, זה אותו הזמן לכולם. לכל מי שיושב פה איתי יש זמן משותף. זה גם הזמן שלי. אבל מתי באמת יגיע הזמן שלי? האם זאת בכלל שאלה לגיטימית? האם לשבת להעביר זמן בשביל לפנות מקום לעוד זמן היא דרך הגיונית לבזבז זמן?
אחותי אמרה לי פעם שיש שתי דרכים להעביר זמן כשהיא מחכה שיבואו לאסוף אותה; לאכול ולעשות קניות. ובעצם, אם מפרקים את זה, גם לאכול בחוץ עולה כסף. אז האם הדרך היחידה היום להעביר זמן עולה כסף? אולי אין מתנות חינם, אבל זמן הוא מתנה בפני עצמו. כי הזמן שלנו מוגבל על פני האדמה.
הנה, הגיע זמן ההמראה. רצים על המסלול והופס, אני באוויר. כן, באוויר. בין שמים לארץ, בין במדינה למדינה, בין יבשות. בין הקיץ לסתיו, חודש תשרי. ואחרי תשרי בא חשוון. וחשוון זה החודש בו נולדתי אבל מי יודע בכלל מה התאריך העברי היום. אולי אני גם בין לוחות שנה.
אני ממתינה. פתאום בסבלנות יתרה, ליום ההולדת שלי. אני בת 31 (היום). עד לא מזמן הייתי מתכננת, מתזמנת, מזמינה ומוזמנת. אירועי יום הולדת. ה"פסטישירה" כמו שהגדלתי ונהניתי לכנות את התקופה הזאת בשנה. ואז במחי שנה, מיום הולדת 30 לגיל 31, פתאום להחליט שאולי אני לא רוצה פסטיבל. אולי זה העובדה שנמאס לי להשקיע זמן בדבר הזה. אולי אני מבינה שאני רוצה זמן לעצמי ולחלק אותו באופן שונה מאיך שהתרגלתי להעביר את הזמן שלי בעולם.
אני לא רוצה פשוט לשבת ולהמתין לנחיתה, אני רוצה שלזמן שלי תהיה משמעות. לכל שניה ממנו. אני רוצה לראות דברים, מוכרים וחדשים כאחד. כי יש חדווה אחרת ותענוג נסתר בשניהם. אני רוצה ללמוד דברים חדשים ולהיות מסוגלת ללמד את אלה שאני כבר יודעת. אני רוצה להרגיש רגשות חדשים, או אולי אלו אותם רגשות אבל האנשים הם חדשים. אני רוצה לצחוק, ולא להתנצל כשאני בוכה. אני רוצה לנשום עמוק ולשחרר את האוויר לאט בחזרה.
אני רוצה לאחל לעצמי להיות מאושרת בחלקי ולשאוף ליותר. לעשות דברים כי אני רוצה לעשות אותם ולא כדי לא להצטער. להיות מוקפת באנשים ששווים את הזמן שלי ואני את שלהם. ולדעת לזהות את הזמן בו זה כבר לא ככה ולהיות מסוגלת לשחרר.
זמן הנחיתה. מוקדם מן הצפוי. כי לפעמים כשאתה ממש מחכה למשהו הוא מגיע בלי שהספקת לנצל את הזמן בדרך אליו. השמש מלווה אותי רוקדת על המים למטה. גם לה יש את הזמן שלה בו היא תמיד מספיקה לעשות את כל מה שהיא יכולה וגם הזמן שלה לשקוע תמיד מגיע בסוף.
גלגלים נוגעים באספלט. עוד ממש מעט זמן אהיה כבר בבית. ואז גם יגיע הזמן לחגוג. והרי, אני לא באמת רוצה להעביר את זמן היומולדת שלי ללא חגיגה. והשאלה הנשאלת היא רק איך מעבירים את הזמן. עם משמעות. עם אנשים. עם חיוך.
יום הולדת שמח שירה. אני אוהבת אותך.
// שירה פריגת