תמונה אחת בצבעים דהויים זה כל מה שגרם לי להחליט שלשם אני רוצה להגיע. אחרי ארבעה ימים בקולוניה הישראלית-אמריקאית שנקראת קוזומל. באי בו השפה השולטת היא עברית, המטבע הוא דולר אמריקאי אבל הקצב הוא עדיין מקסיקני. ארבעה ימים בהם עשינו את כל האטרקציות לפי הספר, טקילה עד לא ידע, נשיקה מדולפין שכנראה קיבל הרפס מרוב מזמוזים עם כולן, תמונה עם סומבררו כולל ערב ראש השנה בבית חב"ד עם עוד בערך ארבע מאות ישראלים אחרים, שרים וצוהלים.
תמונה אחת בה מופיעים שני ערסלים המתנדדים מעל מי מנוחות בין שלושה עמודי עץ מרקיבים. על העמוד הקרוב עמד שחף לבן וגאה, על הרחוק שקנאי אפור ומדוכדך. אחרי ארבעה ימים בבירת המסיבות playa del Carmen. מקום בו השעה איבדה את משמעותה. האג'נדה היא בצהריים לקום לנוח ולאכול על החוף בו הנשים עובדות על השיזוף ואילו הגברים סובלים מבעיית ציצי וריכוז, את הריטלין הם השאירו לשאר השנה. בערב הולכים לישון עד אחת בלילה, אז יוצאים למועדונים רוקדים כאילו אין מחר וחוזר חלילה. היה מדהים אבל הייתי צריך לנוח וידעתי לאן עליי ללכת.
תמונה אחת עם כיתוב קטן באותיות לטיניות שעד שלא הגעתי למקום לא ידעתי איך להגות אותו נכון. Holbox כתבתי לדלפקנית בתחנת האוטובוס. היא שלחה אותנו למסוף ובמקרה ובמזל הגענו שתי דקות לפני האוטובוס היחיד באותו היום לעיירה ממנה יוצאת המעבורת לאי. הדלפקנית טענה שהנסיעה תקח כשעתיים אבל סייגה עם חיוך "Mexican time", ארבע שעות לאחר מכן הגענו לשם. אפילו בנסיעה הזו היה רוב ישראלי. "זו העונה הישראלית" אמר לנו רוכל זקן במדרחוב, כאילו היינו להקת ציפורים נודדות. מעבורת באותו רגע לא הייתה אז עלינו על סירת דייגים קטנה שבעליה מחלטר כמונית שירות.
פרקדנות
תמונה אחת הייתה צרובה לי בראש ובעקובתיה באתי ולקחתי את זוגתי איתי. מהסיפורים המעטים ידענו שאין כבישים אלא חול אבל לא ידענו שבעונה הגשומה הדרכים הופכות לביצה ונהגי המוניות בעגלות הגולף לא מוכנים להסתכן ולחצות אותן אז צריך ללכת ברגל. הגענו אחרי צעדה של כחצי שעה להוסטל, מזיעים ועקוצים. קארן, המארחת החביבה הסבירה לנו מה אפשר לראות באי בהליכה קצרה על החוף ופינו נשאר פעור. פלמינגויים ורודים, תנינים פלנגטונים וצבי ים אלו רק החיות שאני זוכר ושהבנתי מהאנגלית הקלוקלת שלה. בבוקר נצא לסיבוב סיכמנו.
תמונה אחת הראתי לקארן כדי שתכווין אותנו לערסלים המדוברים. אחרי הליכה קצרה מצאנו אותם. אמנם האי היה כמעט שומם אבל הערסלים היו תפוסים. ערבנו להם (ברביצה בערסלים שהיו על החוף) וכשהתפנו התנפלנו. אחרי פרקדנות ארוכה, מול החול והים האינסופי החלטנו לצאת למסע בעקבות הפלמינגויים.
תמונה אחת ממנה יצא הקווסט שלנו. התחושה היא של משחק מחשב משולב עם הנסיכה הקסומה. הפרתקאה בה רצים ועוברים מכשולים שונים ומשונים. תחילה היה זה החול הטובעני בו נאבקנו ואז נוספו היתושים שלו הרפו. הם כנראה היו ה Boss כי פעם אחר פעם כמעט ונצחו אותנו. אחר כך הגענו לנהר אותו היינו צריכים לחצות, וגם שם היתושים ממשיכים לרדוף אחרינו. הם היו מזן מיוחד, בעלי פסים דמויי זברה בצבעים שונים. כל מעיכת יתוש גוררת אחריה טיפת דם על היד או הרגל או הגב. בכל פעם שכוחותינו אפסו ברחנו לתוך הים, המלח הוא יריב היתושים. לפתע פתאום ראינו אותם, שלושה אצילים, פלמינגואים ורודים ויפים עומדים להם על לשון יבשה שנפערה מן השפל. אנחת רווחה רבצה בשנינו. ניצחנו את המשחק, אפשר ללכת הביתה.
הערסלים המדוברים
לא נשארנו יותר, היתושים הכריעו אותנו, לפתע חשתי ציוני וגאה בחלוצים שמנעו מאיתנו את הסבל הזה. הבנתי גם למה גן העדן הזה נשאר סודי ושמור, צריך להיות נחוש מאוד בשביל להישאר כאן יותר מיומיים. חזרנו לחופים המוכרים עם סיפור ו 39 עקיצות בגב.
עד הפעם הבאה!
// רז קפלן