הייתי בברית באשקלון.
רגע, אני אתחיל מתחילת הסיפור.
נקודת פתיחה: חנות תינוקות בגן העיר. אל תדאגו, אני לא בהיריון. נראה לי. החוש ה״אימהי״ שלי מחפש מתנה לתינוק שהרגע נולד. אני לא מאמינה שהיא אמא.
לפני חמש שנים בערך הכרנו, בהתחלה היא היתה לקוחה מעצבנת שלא סבלתי, אבל היא יודעת את זה, זה היה הדדי. ואז בטעות התחברנו. להגיד שהייתי בטוחה שאהיה שם כשהיא תתחתן? או אפילו בברית של הבן הבכור שלה? הסיכוי הוא קלוש עד אפסי מאוד.
בקיצור, בעודי מטיילת בין עגלות לבגדים שלא עולים אפילו על בולו, נצמדה אליי מוכרת נחמדה מאוד שצחקה על החוסר ידע שלי בתינוקות. משם, על אוטובוס לעזריאלי. לרגע ברח לי מהראש שחג.
הקניון, שידוע כמקום הכי נוראי בחגים, מצדיק את שמו כאשר הוא עמוס בילדים חסרי מעש שרק באו לבזבז לאמא כסף ולהציק למוכרות מסכנות שעובדות על שכר מינימום מעצבן. החלטתי שעדיף להתייבש שעה בתחנת רכבת מאשר לטייל בקניון. הרכבת שלי מגיעה עוד רבע שעה.
ידעתם שאסור לעשן בתחנה?! גיליתי את זה היום, כשהשומר של התחנה ניגש אליי ואמר לי ״את שמה לב שאת היחידה שמעשנת? השמש מחכה לך, שם אפשר לעשן״. עם פרצוף שוקיסט אני מדדה עם השקית הענקית של המתנה לעבר השמש הקודחת שמחכה רק לי מסתבר. הנסיעה לאשקלון לוקחת שעה. בדרך לשם יש תחנה בחולון. שתיים.
כשאני התגייסתי לצבא, אם לא לי הייתה טיסה לבסיס, הייתי צריכה לנסוע לתל אביב בשביל רכבת. ביזיון. עוד גיליתי שתינוקות בהתחלה רואים בשחור לבן. ידעתם את זה?! אותי זה הפתיע.
בשקית של המתנה שקניתי לה, ניתן להכניס את שני הכלבים שלי ביחד, או לחילופין להפוך אותה לאוהל מרוב שהיא עצומה!
עליתי לרכבת. מעניין, אנשים עולים עם אופניים לרכבת, זה חדש. בקומה העליונה יש שקע למטען, למטה אין- בדקתי. לא משנה כמה אני אטעין את הפלאפון לפני כשאגיע לרכבת לא תהיה לי סוללה, זה חוק בסיסי. מרפרפת בתיק, יופי, גם שכחתי את המטען. טיפשה.
נראה לי שאני בלחץ, כאילו ממה?! אני לא זה שחותכים לו את הבולבולון היום. מסכן, איזה מזל שנולדתי בת.
עכשיו שעה נסיעה, יופי, אין לי סוללה, אין מוזיקה, שכחתי לקנות משהו לשתות, בטח נמרח לי האיפור, והשיער שלי עבר מלחמה שקטה, לפחות לפי איך שהוא נראה. בסדר, אני מתל אביב – זה שיק!
היעד הבא, מונית לאולם אירועים.
הנהג מונית כנראה הבין שאני לא אשקלונית, בטח זה השיק של השיער, עשה לתמימה כמוני סיבובים ברחובות אשקלון וגרם למונה לתפוח ולתפוח.
הגעתי לאולם, פיצקוש ישן בנתיים, כולם קופצים עליי בברכות שלום וברוכה הבאה לדרום ומהצד סיוון, חברה טובה שלי , לוחשת לי שמות כדי שלא יווצר מצב מביך. אוכל אירועים מונח על השולחן, עידית האמא הטריה עומדת בלחץ עם פיצקוש עליה ועוד רגע זה קורה.
רגע, הרב התחיל לברך.
הנה הבכי הצורם.
זהו, יהודי חדש בישראל.
ואז נפרדנו לשלום ושוב יצאתי לדרך.
הפעם, כבר גנבתי למישהי באירוע את המטען, קניתי מיץ לנסיעה, השיער שלי התרגל לאקלים הדרומי, האיפור כבר לא העניין אותי, המוזיקה התנגנה לי ברקע. נמעכתי על המושב ורק חיכיתי שהכרוז יגיד "התחנה הבאה- תל אביב השלום".
פה, אף אחד לא ידפוק לך מחיר מופקע את יודעת טוב יותר, פה הכל במרחק הליכה, פה זה הבית.
בקיצור, חזרתי מברית.
// נטאלי פינקלשטיין