אחת לכמה חודשים אני מרגיש את זה מגיע. זה מתחיל בבטן, עולה טיפה, מתמקם באזור הראש ונשאר שם לכמה שעות במקרה הטוב וכמה ימים במקרה הרע. עם הזמן למדתי לקבל את זה, להתמודד עם זה ובימים ממש טובים – להתגבר על זה בעצמי. הפחד.
בשבועות האחרונים זה איבד פרופורציות לחלוטין, אני מרגיש ושומע את השדים שלי שבאים לבקר שוב. לפעמים במהלך היום, לפעמים בלילה. הם באים ללא הזמנה וללא שאלה. יותר מדי דברים קורים, דברים שדומים לדברים שקרו לפני שנתיים ומזכירים דברים שאני לא רוצה לזכור.
זה מתחיל בכאב הגב, ממשיך לתנודות החדות במשקל שלי, משם לעייפות שמשתלטת עליי ומעל כולם המחשבות הבלתי פוסקות. אני מוצא את עצמי מגביר את המוזיקה באוזניות כדי לא לשמוע את הקולות שבראשי אבל אז גם כל מילות השירים פתאום כאילו מנסות לומר לי משהו. הכל מתחבר לכדי תמונה שאני לא רוצה, או מפחד לראות. כמו במשחק, כל הנקודות מתחברות לכדי ציור קודר.
כל דבר בנפרד לא משמעותי. כאבי הגב והעייפות הן תוצאה של טיפול בכאבי ברכיים והם היו צפויים מראש. הירידות והעליות במשקל הן תוצאה של אימונים אינטנסיביים בשילוב של חוסר סבלנות לאכול. והמחשבות? להן אין לי תשובה חוץ מזה שאני תמיד חושב, כל הזמן, ובדרך כלל במעגלים.
השילוב של הכל יחד מרגיש לי לא נכון, מרגיש לי מפחיד, מרגיש לי דומה וקרוב מדי למה שכבר היה.
אני מבין שאין ברירה, הדבר היחיד שירגיע אותי ויוציא אותי מהלופ הזה שבראש שלי הוא בדיקות הדם התקופתיות שלי. אחרי ביקור מהיר במעבדה אני יושב ומחכה לתשובות. לא יודע מה לעשות עם עצמי מרוב מתח. פתאום צפצוף בפלאפון, הודעה: "תוצאות הבדיקות הגיעו. נראה שהסרטן חזר. אני מכין לך פרוטוקול טיפול כולל השתלת מח עצם נוספת. אתה נדרש להתייצב מחר בבית החולים". משהו בנוסח ובצורת ההודעה נראה לי קצת מוזר, אבל זה לא משנה. אני מרגיש שאני מאבד אוויר, העיניים בוערות, תופס את הראש ויודע ששוב זה קרה, שוב הפחד ניצח אותי, שוב הבאתי את זה על עצמי. שוב, שוב, שוב.
כשאני מתעורר ומבין שזה היה בסך הכל חלום רע, מאוד, המחשבות מתחילות שוב. מה זה אומר? אולי זה סימן? איך אני אמור לפרש את זה? אם לא היו מספיק עד עכשיו, אז עוד ועוד מחשבות מצטרפות למסיבת השדים שמתקיימת אצלי בראש.
אני משתתק, נאלם ונסגר. לא מוציא מילה במשך ארבעה ימים מתוך פחד שאם רק אנסה לדבר הכל יתפרץ החוצה. הפחדים, הסיוטים, הדמעות. אף פעם לא התביישתי לבכות וגם עכשיו לא, אבל אני לא רוצה שידעו מה עובר לי בראש כדי לא להדאיג אף אחד. מרגיש לבד. הולך לבקר את אבא שלי, יושב מול האבן הקרה הזו, שלא עושה לי שום דבר, ומתחנן "בפניו" שישמור עליי, שלא יתן לזה לקרות שוב. מרגיש כמו ילד קטן, פגיע, טיפש. רוצה לצרוח אבל לא יוצא לי קול.
בסופו של דבר עושה את הבדיקות, באמת. בודק את האתר של קופ"ח בקצב של פעם בשעה עד שרואה את התוצאות, והן כל כך יפות. כל כך מאוזנות. הכי יפות שהיו לי בשנתיים האחרונות, מרגיש כאילו משקולת במשקל 250 ק"ג ירדה לי מהגב. בוהה במסך ולא יודע מה לעשות. יודע שאני יכול להירגע אבל במקום זה מתחיל לדאוג מהשאלה איך זה יהיה בפעם הבאה שאפחד ככה?
// אלון יעקובי