לכל אלה שמרגישים נוח להגיד לי אחרי כל פוסט "די עם הפוסטים הדיכאוניים האלה! כל הזמן רע לך! מה עם משהו קצת אופטימי?!". אז כן, כל הזמן רע לי! תקפצו לי. אין לכם מושג איך זה להסתובב עם משקולת צמודה לרגל.
כל אלה שאחרי סטטוס עצוב בפייסבוק שנכתב אחרי יום של מאבקים, כותבים לי "יש לך את זה ביותר דכאוני??" כן, בהרבה יותר דיכאוני, אבל ריחמתי עליכם. אתם לא מסוגלים להתמודד אז עידנתי. תקפצו לי. אתם יודעים בכלל איך זה להילחם בכל יום על דבר פשוט כמו חיוך? להצליח לשמור על הראש מעל המים בלב ים?
לכל אלה שמציעים "תשני גישה"… תשנו אתם גישה!! ותקפצו לי על הדרך. אתם יודעים מה זה כשכל נשימה צורבת? כשכל מצמוץ כואב?
לכל היועצים שמציעים שלא אשתף בלוגים כנים ועצובים שכתבתי כי זה "מקרין חולשה"– החולשה האמיתית היא להתבייש ברגשות שלנו. ותקפצו לי.
כן, עצוב לי ורע לי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה.
ניוז פלאש למי שלא הבין: החיים האלה? אלה שאתם מפרסמים רק את הצדדים הנהדרים והמזוייפים שלהם בפייסבוק? הם חרא. הם קשים. הם רצף של התמודדויות, ואם עוד לא הבנתם את זה אז וואלה, רחמיי.
אנשים שאהבתי הם עכשיו חלקה של קבר שחקוקים עליה כמה קלישאות, ולא משנה מה אעשה, כלום לא יחזיר אותם לחיי. חלק מתו ממה שאתם קוראים לו בלחש "המחלה" ואני קוראת לו בשמו– סרטן. זה קורה, וזה שלא נדבר על זה לא יחזיר אותם לכאן. אפשר להגיד עד מחר "יאללה תחייכי כבר! החיים יפים!". אבל על מה ולמה לחייך? כדי לרצות מישהו? ואם בתוכי אני מרגישה שכרגע אין לי בשביל מה?
גברים שאהבתי בכל ליבי בגדו בי. נטשו. העדיפו להמשיך את חייהם לבד מאשר להמשיך אותם איתי. זה מעליב וכואב. ואני אהבתי והם לא אהבו אותי בחזרה והלב שלי התנפץ לאלף רסיסים ורציתי למות. שהאדמה תבלע אותי, שרכבת תדרוס אותי. הכל רק לא להתמודד עם הגעגועים. אז אולי אתם מתביישים לספר על זה לעולם, אני ביססתי על זה מופע שלם.
אני מה שפסיכולוגים מכנים "חרד מתפקד" כי חוץ מתקופות של דיכאון שבהן אני לוקחת חופש כדי לבכות – אני מתפקדת. אני חיה ונושמת, עובדת, לומדת וצוחקת, ומבלה, ושוטפת כלים ועושה קניות ונושמת עמוק בכל פעם שהלב דופק ובכל פעם שנדמה לי שהכאב לא יעבור. ועדיין, יודעת להזכיר לעצמי שבחיים יש עליות וירידות, ושגם אם קשה עכשיו מתישהו יהיה טוב יותר וכואב פחות. ואני לא מתייאשת ומנסה להגשים את החלומות שלי גם אם צריך ללכת ולהתמקצע במה שרובכם תסכימו שהוא "לא פרקטי". יש לי מטרות ואני מסרבת לוותר ולחיות חיים ללא מימוש עצמי. אז תקפצו לי.
מתוך עמוד הפייסבוק: ארטמיס
בחייאת… לטס טוק דוגרי!
במוקדם או במאוחר– כולנו נמות.
לא כולנו קמים בבוקר באנרגיות חיוביות ובחשק מטורף לנצל את היום המדהים שנולד, רובנו מעדיפים פשוט להמשיך לחלום, וזה בסדר.
"אושר" הוא לא המטרה הסופית אלא אוסף של רגעים חמקמקים שרצוי להנות מהם כל עוד זכינו בהם. הרגעים הקשים והבנאליים מרכיבים את רוב הזמן שלנו וגם זה בסדר. צריך להשתדל ולעשות מה שאפשר כדי לשמוח כמה שיותר.
להודות שאני עצובה– לא הופך אותי לפסיכית או למקור לדאגה, להיפך. אני מודעת למצב ולזה שאני לא מושלמת ושעוברת עליי תקופה קשה, ויודעת שהיא תיגמר מתישהו והמצב יהיה יותר נסבל, גם אם לא מושלם. לפחות אני כנה בקשר לזה ולא חיה בהדחקה. אז תקפצו לי!
עצב הוא לא מקור לבושה. רק מי שחזק יכול להראות חולשה. אז בואו ננשום עמוק ונירגע. נפסיק להיבהל מכל גילוי של עצבות. אחרי הכל, זה רק אומר שאנחנו אנושיים.
// מיכל אהרוני