אז זה השלב בו מתחילים להוציא מהלב על הנייר נכון?
קוראים לי מורן אוליאל, אני בת 31, גרה בראשון לציון ואני זמרת יוצרת.
אבל האמת היא שביום יום אני מנהלת משרד בחברת רואי חשבון בתל אביב ועם הכסף אני יוצרת את החלום שלי – את המוסיקה שאני רוצה לעשות.
מילה גדולה מאוד היא "חלום" אבל אני שמחה שזה לאט לאט הופך להיות המציאות שלי, השאיפה הכי גדולה שלי – ובעצם כל מה שמגדיר אותי – זאת העשייה הזאת. ככה אני מרגישה.
צילום: דרור שאבו, מתוך צילומי הקליפ "You & I"
הכל התחיל מאמא שלי, היא הייתה זמרת, שרה בלהקה עירונית והופיעה בכל הארץ, אבל זוכרים איך זה היה פעם? מיהרו להתחתן ולהביא ילדים, נכון? אז בגיל 18, זה בדיוק מה שהיא עשתה. זוגיות, חתונה ובגיל צעיר מאוד כבר ילדה את אחותי הגדולה.
באיזה שהוא מקום החלום שהיה לה פשוט נמוג עם הזמן והיא עזבה את זה. היום, כשאני נזכרת בזה, יכול להיות שזה משהו שדוחף אותי קדימה, להמשיך את מה שהיא לא עשתה כי אצלי הוא בעורקים, אני לא יכולה להמשיך למשהו אחר עד שזה לא יקרה לי, יתגשם. כי אין לי בשביל מה לחיות, אם לא בשביל המוסיקה. נשמע דרמטי? זו האמת.
אמא
נכון, היו שלבים בחיים שלא תמיד הייתי "מורעלת" כמו שאני יכולה להעיד על עצמי היום. לקח לי המון זמן לצאת מהבועה, להיפתח ולהתחיל לעשות, והיום אני יודעת שאחד המשפטים שהכי מניעים אותי קדימה זה שאם לא אני, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.
בשנת 2007 החלטתי ללכת ללמוד מוסיקה בביה"ס רימון, כן זה היה סוג של חלום להיות שם, אבל מיד אחרי שהגעתי ועשיתי אודישן קבעו שיש לי שמיעה מוסיקלית נמוכה, למה? כי לא ידעתי לפרק שני צלילים במקביל על הפסנתר. ואיך אדע? אני לא מיומנת, לא מנגנת על כלי (מלבד מיתרי הקול) והאוזן שלי מעולם לא תרגלה את זה. אז המליצו לי ללכת ולעבור קורס עם אחת המורות הכי מזעזעות שפגשתי, שבמקום להרים אותך ממקום של חוסר ביטחון ולשפץ אותך קדימה, היא המליצה לי ללכת לאף אוזן גרון לפתוח את הפקק שיש לי באוזן! וכן ככה נמשכה לה שנה, שנה שלמה כמו ענן שחור מעל הראש שלי, שגרם לי להאמין שמשהו לא בסדר אצלי.
אחרי שנה של לימודים החלטתי לעזוב את ביה"ס ולקחת שיעורים פרטיים, לקחתי פיתוח קול, פיתוח שמיעה ונגינה על פסנתר, שם נודע לי שכל מה שסיפרו לי היה לא נכון וכל מה שהייתי צריכה זה לנשום, לתרגל ובאמת להקשיב לצלילים.
"One good thing about music, when it hits you, you feel no pain״
(Bob Marley)
החיים ממשיכים ואני בין עבודות ומחליטה לגרור את עצמי לתוכנית ריאליטי מוסיקלית.
אז, לפני שנתיים, עשיתי אודישן ובאתי כמו נינג'ה, באמת! הרגשתי טובה, עם ביטחון. שרתי, פתחתי את הגרון ואת הלב ואפילו עברתי אבל בשלב הסופי זה כנראה לא הספיק ואז הגיע המייל שבו היה כתוב "תודה לך, בואי שנה הבאה".
אני מודה, לקחתי את זה ממש קשה, בכיתי בערך שבוע ימים ולא הצלחתי להתאושש מהדחייה, הסתכלתי על עצמי במראה ושאלתי "אולי אני לא באמת מספיק טובה" ? מפתיע כמה פעמים השאלה הזאת חוזרת על עצמה במהלך החיים. שלי לפחות.
אחרי שיחה עם חבר, שעוררה אותי מהמצב הזה, החלטתי שאני לא אתן יותר לשום גורם חיצוני להגדיר את מי שאני או את מי שאני יכולה להיות.
יום למחרת כבר אספתי את עצמי והתחלתי לחפש מפיקי מוסיקה, להקליט איתם את השירים המקוריים שלי, כי היה לי כל כך הרבה מה להגיד, על החיים שלי, ההסתכלות ועל הדברים שאני עוברת ועברתי.
המסע האמיתי שלי במוסיקה התחיל באותו היום. הייתי בנקודה משמעותית, הסתכלות פנימית, ממש רוחני אפילו, אבל ידעתי שאני לא הולכת לוותר, לא בלי מאבק, אני לא אסתכל על עצמי בגיל 60 ואגיד שלא הזזתי את התחת ולא התאמצתי, להיפך, הזעתי ואני מזיעה היום בשביל כל גרם של התקדמות והצלחה.
באותו חודש, התיישבתי מול המחשב וכתבתי את השיר הראשון, "מחכה לרגע", על המסע במוסיקה שלי. לאחר מכן פגשתי איש מאוד מוכשר בשם יוסי מזרחי (הקולקטיב) והוא הלחין והפיק לי אותו.
אני יודעת שחלקכם נחשפתם לחומרים שלי בפייסבוק אבל כמעט אף אחד לא באמת יודע מה כל אמן מתחיל צריך לעבור בדרך לעבר החלום שלו. וזה מה שאני מתכוונת לעשות פה, להוביל אתכם ביחד איתי בכל פנייה, בכל נפילה, בכל שמחה ובכל הישג חדש שהדרך הקסומה הזו תספק לי.
מקווה שהשארתי טעם של עוד:)
אז… עד הפעם הבאה?
// מורן אוליאל