בואו נהיה כנים, כולנו מכורים למשהו, לא? איזה כיף שאפשר לשמור על הטעם הנהדר ורק בשליש מכמות השומן. מה היה קורה אילו יכולנו לעשות זאת גם בעוד תחומים בחיינו? הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על שלושה דברים, שאם היו מצליחים להפחית בשליש, חייהם היו משתפרים פלאים!
—
רגע לפני שהגלגלים ינשקו סופית את הקרקע הבטן תצנח מבפנים כמו ירידה חדה ברכבת הרים. רגע לפני שאקום מהמושב שזו מאחורי לא הפסיקה לבעוט בו, שאצטופף בחוסר סבלנות במרדף למזוודות שממילא לא יברחו לשום מקום. רגע לפני שאצעד אל מחוץ לשדה, ברגל ימין, שאתן לזיעה מתוקה לקשט את המצח ולהרוס לי את הפוני- רגע לפני כל אלו- אסתכל על המדינה המצומקת שלי, אחייך כל כך רחב ואזיל דמעה מתוקה. אני בבית. הנחיתה האמיתית מתחילה.
כבר שבועיים שהנחיתה שלי נמשכת באיטיות וממשיכה לערבל את הבטן. לרגש ולבלבל אותי כמו שאני מאחלת לכל גבר בחיי להצליח לעשות.
כבר שבועיים שאני כותבת ומוחקת מילים, מתזזת בין כל אהוביי וגעגועיי בארץ. מתחבטת ביני ובין עצמי; בין הרצון להיות אותה ההיפית, השלווה והמחוזקת שהייתי אי שם בגולה; בין הרצון לשבת באותה פינה מוארת ומוכרת ולהעמיד פנים שכלום לא השתנה. אז למען הסדר הטוב בראש, שיחסוך גם מיגרנה או שתיים, אלו כמה מסקנות משבועיים בארץ, שעם מעט עבודה עצמית, ובלי יותר מידי להתיש- החלטתי להפחית, לפחות לשליש.
ראשון מכולם, כעקרבית רגישה במיוחד- מומלץ וכדאי להפסיק להתאהב בכל אחד.
אוקיי, הגזמתי. לא כל אחד, בכל זאת המסננת פועלת מעצמה ובלי רחמים. אך העקרבית המנומשת בהחלט נוטה להתאהב לעתים תכופות, מידי.
מתוך 9ROOM
אז נכון שבחורה רגישה זה סקסי, בן אדם אוהב זה יתרון ואומרים גם שזה הזמן שלי, אז למה לא ? כי לב שבור זה סקסי קצת פחות. כי פחמימות וגלידה של אחרי פרידה זה לא בריא לקיץ. כי אלכוהול, שאיך לא- הוא הסעיף הבא בתור, יוצר יותר צרות משארבעה חודשים במרכז אמריקה יוכלו לפתור אצלי בראש. אני אוהבת לאהוב, אני אוהבת התחלות חדשות וגברים שמצליחים להעמיק אצלי את הגומות בלחיים. אני מעריכה רומנטיקה, בין אם בצורת פרחים, בין אם בשיר או סתם במילה, מתמכרת לרגשות, בעולם בו נדמה שהרוב בו בתהליך גמילה. אז בוודאי שלא אפסיק, אחרת הפלפל ייעלם ויהיה הרבה פחות על מה לכתוב, אך בשנה שבפתח, במסגרת הנחיתה הרכה, אקח את הזמן לפני שתשמעו על אהבה חדשה.
וכצפוי, איך לא, חברנו הטוב ואויב לא קטן- האלכוהול. דון קישוט הנוזלי, מאחה הלבבות השבורים, מותח החיוכים הרפויים, זה הממלא אותנו באהבה עצמית שמסחררת את הראש, כמו שכל אישה צריכה מידי פעם.
אז שחלילה לא אשמע אלכוהוליסטית, אך בכל זאת רצוי וכדאי, קצת פחות שיכרון חושים אלכוהולי, למען שיפור הבקרים בחיי. אלכוהול זה כיף. אם זה יין בסופו של יום, בדייט מוצלח, בים בשעות ערביים. אם זו בירה בישיבה חברתית, או סתם בפוסט-קפה אחר הצהריים. אך כשנגיע לצ'ייסרים, כשהוויסקי יזרום, כשהחיוך כבר יימתח בהגזמה ואהבה עצמית תיעמד דום; אז, תדע כל בחורה עברייה, שהבוקר הבא הולך לפח ובבקשה שהלילה לא יביא נושא חדש לפוסט הבא.
ואחרון מכולם, שטחי וטיפוסי- האייפון. מסך קטן, קורן ומקרין לכולנו על החיים, נותן לנו כל כך הרבה, גורם לי להעריך את הבלעדיו. בארבעת חודשי הטיול שלי לא התנתקתי לחלוטין, אפילו הייתי מחוברת לא מעט, אך התנתקתי מספיק בשביל להעריך את החופש ממנו. מספיק בשביל להבין את השעבוד וההתמכרות לרשתות החברתיות, לצורך להיות מחובר כאילו זו הדרך היחידה להביע שיתוף וזוגיות עם העולם החיצון. את ההתמכרות לדעת, גם מה שלא הכרחי ואת הקושי להודות בזה. נהניתי מזוגיות שהמסך לא חצץ בה, לילות עם אלכוהול או בלי- שהיו חברתיים יותר ממה שנוכחות המסך הקטן מאפשרת. אז גם ממנו, בהחלטות הנחיתה הרכה, אפרד לפרקים, אנשום עמוק, אחיה אנשים. ואקווה, בכל ליבי, שבלילות של אלכוהול – תרחיקו אותו בשבילי.
אני מניחה לגלגלים לנשק סופית את הקרקע. לחנות, להתמקם, לפרוק את המזוודה. אני מתחילה תקופה חדשה, ברגל ימין, עם בטן שממשיכה להתערבל. מקבלת החלטות, רציניות יותר ופחות, שאלו רק צמצום מצומצם בהחלט שלהן. הראש מסתחרר, אני נקרעת בין שני עולמות ששניהם הם אני, אבל טוב לי, כי יש לי על מה לכתוב.
// עדי כהן