אני שואל מה אנחנו עושים כי אני באמת לא יודע. אנחנו מחפשים כבר שלוש שעות בערך את הכלב המחורבן שלה באמצע שומקום. למה אני איתה, למה אני עושה איתה דברים כאלה, כמו לחפש כלב.
אם אני לא אוהב אותה, למה כן חשוב לי שהיא תאהב אותי. שולה מתוכה את הסימנים שמאשרים שמשהו בי עושה לה את זה. משאיר בה חותם. שאיכפת לה, אפילו קצת. ממיין את ההתנהגויות שלה; מתי זה נימוס כמו להציע קפה ומתי זה שהיא רוצה אותי, כמו להגיד שטוב לה איתי. שאני עושה לה נעים. שאני עוזר לה לחפש את הכלב הדפוק הזה. ואני בנאדם שאוהב כלבים. מת על כלבים. היו לי שלושה, בתקופה שגרתי לבד. לא יודע איך טיפלתי בכולם, זה בא לי בקלות. הייתי הולך עם שלוש רצועות, כמו שרואים בסרטים, ומבסוט. היינו הולכים כל יום את אותה הדרך פעמיים, מהבית שלי ועד לדירה של מרקין, שזה בערך שני רחובות, ותמיד הם מצאו משהו מעניין. הייתי נעצר איתם כל שניה וחצי. ובכל זאת, אף פעם לא איבדתי אותם. שלושה כלבים ואף אחד מהם לא הלך לאיבוד. היא על כלב אחד לא מסוגלת לשמור.
אני לא אומר לה שום דבר בסגנון כי גם ככה היא מרגישה רע. היא בוכה בלי קול, דמעות כאלה שנתלות לה על הריסים, והידיים שלה שמוטות לצידי הגוף. היא לובשת ג'ינס קצר וסווטצ'רט ענקי, לא שלה. לא יודע של מי. לפעמים כשאני מתעורר לפניה אני אוהב להסתכל עליה. היא כל הזמן מודעת כל כך ואפילו ככה יש לי הרגשה שהיא רואה אותי מסתכל. לפעמים היא פוקחת עיניים, תוך כדי שאני מסתכל. אז אני ישר עוצם את שלי. שהיא לא תדע.
אני חושב שהיא תאהב לדעת שאני מסתכל עליה ככה, אני חושב שהיא רוצה שאני אוהב אותה נורא, שאני אחשוב עליה כל מיני דברים טובים, כמו זה שהיא יפה אפילו בבוקר, או איזה יפה הצחוק שלה נשמע כשהיא באמת מתכוונת. דברים כאלה של זוג. אבל אני יודע גם שהיא פוחדת מזה, מפחדת מהביחד. כמוני. ובגלל זה נוח לי איתה. בגלל זה בכלל אני מחפש איתה כלבים.
האמת היא שבכל יום אחר הייתי בורח. קם בבוקר, מכין לי קפה ושותה אותו במרפסת. מסתכל על האנשים שמלמעלה נראים קטנים כל כך, פשוטים כל כך; כל המעשים היומיומיים שלהם נראים לי קלים עכשיו. הנה להדליק את האוטו, הנה להתיישב בתוכו, הנה להתניע, הנה לעוף. ורק עננת עשן נפלטת, מתאדה לתוך הכוורת האורבנית. ועוד שניה היא תתעורר, ואני שואל את עצמי, לעזאזל, מה אנחנו עושים. מה עדיין אני עושה פה.
// ניצן לנגנס