הבלוגרים שלנו פתחו בבית חומוסייה של צבר, שנתנה להם השראה לכתוב על דברים שעושים בחוץ אבל אפשר לעשות בבית
אליהוא כ"ץ (מנהיג כנופיית "כץ וחברים") קורא לאירוע מדיה "החוויה של לא להיות שם". מדוע אנשים מסכימים לחוות אירוע מבלי להיות שם? מה נותן לאירוע את העוצמה? המדיה מכניסה ומוציאה אותנו מהאירוע בצורה מסודרת, אנחנו מקבלים את התמונה הטובה ביותר מהזווית הטובה ביותר. מספרים לנו סיפור.
כן, הרגע ציטטתי לכם פסקה מסיכום שקראתי לקראת המבחן מהשבוע שעבר. מה קרה? רוצים ליהנות מהכתיבה שלי? תהיו שותפים גם לסבל שלי. ותגידו תודה שלא נתתי לכם לקרוא פסקה על התאבדויות, כי בחיי שזה כבר זבל אמיתי, מהסוג שאני לא מאחל לאויביי. אל תראו אותי ככה, יש לי אויבים מסוכנים.
כשקראתי את הפסקה על אליהוא נזכרתי בשאלה שכבר עלתה אצלנו בעבר; צפייה במשחק כדורגל – צעיף על הצוואר וטירוף ביציעים או בירה בגרון ויד בביצים? "אוי נו, גם מבחנים, גם כדורגל וגם ביצים? אני לוחצת X", ושלום לקוראות שאיבדנו עד כה, נתראה בפוסט הבא.
רגע לפני הטירוף
בצעירותי הייתי מנוי למשחקים של מכבי ת"א וממש לקחתי חלק בכל הטירוף של השירים, הקללות והמכות. בגיל עשר חטפתי בעיטה מאוהד בית"ר ובגיל 13 שאפתי רימון עשן שנזרק לעברי וצבע לי את כל הבגדים בצהוב.
אני זוכר משחק דרבי אחד בבלומפילד בו פתאום התעוררתי. ראיתי סביבי את כל הפסיכופטים שלא מפסיקים לשיר ולעודד, מחלקים כאפות לכל מי שמפסיק לשמוח ליותר משבע שניות, תוהה לעצמי מאיפה לעזאזל מגיע הטירוף הזה. למה יש לי אותו? מה גורם לי לקבל 17 התקפי לב במשחק מסריח של 90 דקות? לעמוד שעתיים וחצי בגשם עם מטריה שבורה? את מי אני מעודד שם? את המועדון שכולו מונע מאינטרסים, כסף, כוח ומעמדות? את השחקנים שכל אחד מהם הוא אחרון הערסים ממנו אני מתרחק בכל הזדמנות בחיים? את האוהדים מסביבי איתם אין לי כלום במשותף? ובכל זאת, אני קופץ ומשתגע, שר וצורח, בלי שמישהו בכלל יהיה צריך לכפכף אותי. אז מאיפה? מאיפה מגיע הטירוף הזה?
כמובן שהפסדנו באותו משחק. בדרך חזרה הביתה, הייתה שתיקה כהסכמה מצד כולם, אפילו לא עצרנו לאכול סמבוסק ניחומים בנוהל הקבוע. ידענו שבשנה הבאה כבר לא נחדש את המנוי, אנחנו לא צריכים יותר את החרא הזה. עוברים לגרבץ בסלון.
בבית אפשר לראות גם כדורגל נשים. אחלה זוויות (צילום: Phillip Stewart)
פעם בשבוע היינו מביאים בירות, מאנצ'ות וצעיפים והורסים לאחת האימהות את הסלון. זה גם לא שזו הפעם הראשונה שראינו משחק בבית כן? כל אישה טובה יודעת שחוץ ממשחקי ליגה כל שבת, יש גם מונדיאל, יורו, ליגת האלופות, גביע אופ"א, גביע המחזיקות, גביע המדינה, גביע הטוטו, יורו לנוער, אולימפיאדת הנכים ונבחרת ישראל, שהם גם סוג של חבורת נכים.
אז נכון, נהיינו זקנים גרועים ומשעממים, נטשנו את הטריבונה לטובת הכורסא המתכווננת. אבל מדי פעם, לפעמים אחת לחודשיים ולפעמים אחת לשנתיים, מתעורר אצלי צורך עז להגיע למשחק. אפילו בכמה משחקים בחו"ל הייתי. ואני חייב להודות שלמרות הנוחות של הסלון, אין כמו להגיע לאצטדיון. אני לא חושב שקיים אדם שפוי בנפשו, גבר או אישה, גם ללא כל זיקה לקבוצה כלשהי, שיהיה נוכח במשחק גדול והגוף שלו לא יצמרר את עצמו לדעת. פשוט אי אפשר לתאר את ההרגשה.
יהודי באולד טרפורד. ואני אפילו לא אוהד את מנצ'סטר
למרות שאני כבר כמעט ולא פוקד את היציעים, הטירוף עדיין קיים, ואת התשובה לקיומו עוד לא ממש מצאתי. האמת שגם לא ממש חיפשתי. אני פשוט מבין שאליהוא כ"ץ צדק, שאפילו משחק כדורגל זה אירוע מדיה, סיפור שרואים הכי טוב מארבעים זוויות שונות. חוץ מזה שפתחתי עכשיו חומוסייה בבית, אז יש מה לנשנש. תקפצו, הבירות עליכם.
// גל ארנריייך