בבקשה תנו לזה שם אחר. "מחאת יוקר המחיה", "מחאת יוקר הדיור", "מחאת ביבי שם עלי זיבי", כל שם אחר- רק לא "מחאת המילקי". זה אולי שם מאוד קליט, אבל גם בלי להיות קופירייטר ברור לי שהשם הזה מעביר את המסר הלא הנכון.
מילקי הוא מוצר מותרות, קינוח משמין וממש לא בריא ובפעם האחרונה שגנבתי אחד כזה מהשותף שלי (2012 אם אני לא טועה, סליחה איתמר) הוא גם לא היה מי יודע מה טעים. יותר מהכל, מילקי הוא לא סיבה לעבור לברלין. למרות שכולנו יודעים את זה, התיוג נראה בלתי נמנע. ככה זה במדינה שבה רוב – אם לא כל – ערוצי התקשורת נשלטים ע"י ראש הממשלה (ומגדיל לעשות "ישראל היום", שהם כאילו "יומנוער" של ביבי). הם יכתיבו לכולם שזו מחאה של מפונקים, של צעירים מתל אביב שמגדלים זקן, תקועים כל היום באייפון ומנותקים מהעולם. עם ישראל בתורו יבלע את התיאור הזה בפה פתוח ולא יעצור לבדוק אם מה שהוא אכל עכשיו כשר או שרץ (רמז: זה שרץ).
ביבי – האורי גלר של המילקי. מכופף את כולנו (מתוך עמוד הפייסבוק של מילקי)
התקשורת המגויסת (או בקיצור, התקשורת) מחזיקה בשני קלפים מאוד חזקים לטירפוד המחאה הזו:
א- גרמניה: הארץ שהולידה את האסון הכי גדול שקרה לעם היהודי. ובכלל מה הם מבינים התל אביבים האלה שמשווים הכל לשואה, פה זו הארץ שלנו ואנחנו עם הנצח ועוד גיבובי לאומנות בשקל. דווקא לשם אתם רוצים להגר? אין לכם בושה? יא צמחונים-סמולנים-שוכבים-עם-חמאסניקים.
ב- איפה הציונות: בשביל מה עלינו לפה, ואין כמו בארץ, ואנחנו מדינה חמה (גם באוקטובר אינעל העולם), ויש פה את הבנות הכי יפות. מי שמחזיק בטיעון הזה בדרך כלל יציג טיימליין אירוני בסיגנון:
1920-טוב למות בעד ארצנו.
2014- המילקי יקר פה, ביי.
וישאל בפרצוף משתומם עם הבעה קורבנית "איפה טעינו?"
בצורה כזו, צעד אחר צעד, המחאה הנוכחית תתפוגג (אם היא עדיין לא התפוגגה כבר, היום רק יום שישי) ותקטן חזרה למימדי גביע פלסטיק קטן שבתוכו קצפת ואיזה משהו דמוי שוקולד. כי ממילקי באנו ולמילקי תשוב. שום מילה על כך שמחירי המזון בארץ גבוהים ב25% מהממוצע באיחוד האירופי, או על זה שבשמונה השנים האחרונות הם עלו יותר מאשר בכל מדינת עולם ראשון בכדור הארץ (כל הנתונים באדיבות התנועה לאיכות השילטון בישראל).
השכר הממוצע בארץ גבוה ב-500 שקלים מהשכר הממוצע בגרמניה. אני לא כלכלן אבל אני בספק אם זה מצדיק כזה פער במחירי המזון. אני גם לא פסיכולוג, אבל אני יודע שאנשים לא מהגרים בגלל מחיר של מילקי, גם לא בגלל מחיר של סל מוצרים שלם וגם לא בגלל מחיר של דירה. מה גורם לבנאדם לקום ולעזוב מקום שבו חיה המשפחה שלו, שבו מדברים את השפה שלו, שבו הוא מכיר את המנהגים את המנטליות ואת האוכל?
כנראה השילוב של התקווה ששם יהיה יותר טוב והיאוש ממה שקורה פה. אם אני הייתי מהגר לגרמניה היה אפשר להוסיף לרשימה גם את האלימות, ההתבהמות, תרבות ה"בוא נדפוק את כולם", העמלות בבנק והעצבים בכביש. אני לא בטוח אם יחסי עם המדינה הם בשלב של נגמר הטירוף של ההתחלה ועכשיו צריך להתחיל להשקיע בקשר או בשלב שזה כבר נגמר וסתם סוחבים כי זה נוח. כרגע בכל אופן אני עדיין בצד של להישאר ולהילחם על המקום הזה. על פרנסה בכבוד, על שוק חופשי, על חברה פחות אלימה ויותר תרבותית. לא על מילקי.
// זהר רץ