נסענו באוטו כשפתאום היא סיפרה לי משהו אינטימי בטירוף. אני אוהבת אותה מאוד, אבל אנחנו לא כל כך קרובות. שאלתי אותה למה היא מספרת לי את זה? היא ענתה בפשטות: "כי אני יודעת שאת לא תשפטי".
וזה נכון, לא שפטתי. אני לא שופטת.
כל כך הרבה אנשים מושיבים את עצמם על כס השיפוט הוירטואלי שבנו לעצמם, הכתירו את עצמם לנשיאי המוסר והתחילו לחרוץ גורלות. הם יודעים רק שבבי מידע קטנים מתוך פאזל של אלפי חלקים. ובכל זאת, הם מרשים לעצמם לשפוט, את כולם, כלומר, כולם חוץ מאת עצמם.
ויקרא יט
הם שופטים את האישה שהולידה ארבעה ילדים לארבעה גברים שונים ומכנים אותה בשמות זולים. הם בכלל לא מתארים לעצמם מה האישה המסכנה הזו ספגה, כמה אומץ היא הייתה צריכה כדי לפרק כל פעם משפחה. כדי להבטיח שאף אחד לא ירביץ לילדים שלה, שאף אחד לא ינהג בה בחוסר כבוד, שהיא לא מוכנה לחיות יותר בפחד. שהיא באמת האמינה שהיא יכולה להיות אהובה. שלפחות היא לא התייאשה מהאהבה.
הם שופטים את הבחור שמבקר בכל לילה במיטה אחרת. אומרים שהוא נכה רגשית. הם חושבים שהוא פחדן שישאר לבד לנצח, אומרים שאין לו תקנה ושמגיע לו להישאר רווק נצחי. הם לא יודעים שהוא מת מפחד להתחייב. הם לא יודעים שהוא גדל במשפחה הרוסה. הם לא יודעים שהוא נשבע כשהיה בערך בן 4, שאת מה שאמא שלו עברה לא יעשה לאף אישה.
בית המשפט
הם שופטים גם את זו שמכורה לקריירה שלה. שמגיעה בשש בבוקר למשרד וסוגרת אותו בעשר בלילה כי היא לא רוצה לחזור לדירה הריקה שלה. אחרי שהתייאשה מאהבה והתייאשה מגברים היא החליטה להתמסר לקריירה. הקריירה לא יכולה לאכזב. לא כמו גבר.
הם שופטים את האיש הערירי שמחפש אוכל בפחים, בכל ערב הוא עובר משכונה לשכונה ונובר בשקיות האשפה, מחפש שאריות של אחרים, שאריות שיהפכו לארוחה. הם לא יודעים שהוא נותר לבד, שאין לו ילדים, אין מי שידאג לו, שלבקש הוא מתבייש אז הוא שורד מפח לפח.
איור: בינה ורטהיים. ארטמיס
הם שופטים את הבחורה שמתלבשת חשוף מדי, ששוקלת יותר מדי, שמדברת הרבה מדי. הם שופטים אותה כי הם לא מצליחים להבין איך היא אוהבת את עצמה למרות הכל כשהם לא מצליחים לאהוב את עצמם בזכות הכל.
כל כך הרבה שופטים, חורצים גורלות, ומי אני כדי שאשפוט? ומה איכפת לי אם ההיא שוכבת עם כולם, אם זה גורם לה להרגיש לרגע אהובה? וזו שממשיכה, אחרי הכל לחפש אהבה, אני מעריצה אותה, איך למרות הכל היא לא התייאשה.
וזה שעובר ממיטה למיטה, הוא ויתר על אהבה, הוא בטח לא צריך עוד הטפה. וההוא שעובר בין הפחים, הוא שומר על הכבוד שלו, שומר על האמת שלו, עושה מה שצריך כדי לחיות. כדי לשרוד. הוא נלחם. אולי אפילו יותר טוב מאיתנו.
ואם ההיא התמכרה לקריירה, אז מה? זה עדיף על אלכוהול או סמים או כאב. היא מצאה סיפוק לקום אליו בבוקר. היא מגשימה את עצמה. זה באמת ראוי להערצה. וזו שלא שמחשבנת לאף אחד חוץ מעצמה? הלוואי ויאהבו אותי כמו שהיא אוהבת את עצמה.
אני לא שופטת. לא אותם. משתדלת גם לא את עצמי. אני מקשיבה. לומדת. מכילה. עוטפת. מחבקת.
לא שופטת, מתמקדת בלחיות. תנסו את זה פעם, זה מתיש הרבה פחות.
// שירן היינה