אנשים אוהבים לחלק את העולם לחלקים: אנשי האייפון ואנשי הגלאקסי, האנשים שאוהבים שוקולד השחר והאנשים שאוכלים רק נוטלה, אלה שמעדיפים את הדרום ואלה שיעדיפו את הצפון, אלה שאוהבים ציניות ואלה שנעלבים ממנה. אבל אם נרד לרזולוציה קטנה יותר, נמצא את החלוקה השונה, אותה קטגוריה שמחלקת את העולם דווקא לשלושה חלקים- האמיצים שעושים, האמיצים שמדברים ואלה שאין להם אומץ לא לזה ולא לזה, הם בדרך כלל מפסידים הכי הרבה.
לפעמים, בתקופות שאני מוטרדת אני אוהבת ליצור רגעים של שקט ברחוב סואן. להתיישב עם האוזניות וכוס קפה במרכז העיר ולשמוע את המוזיקה הכי שקטה, כמה שיותר חזק. כל-כך חזק שאני כבר לא שומעת את הרעש של הרחוב, רק אז אני יכולה לחשוב.
בשבוע שעבר היה לי רגע של שקט ברחוב סואן. זה היה אחרי שנפגשתי עם סינגולדה והוא סיפר לי על מישהי שהוא מתלבט אם להגיד לה מה הוא מרגיש. הוא לא בטוח שיש לו את האומץ להגיד.
"ולעשות?" שאלתי
"לעשות? מה הכוונה בלעשות?"
"לא יודעת" עניתי, "יש הרבה דברים שאפשר לעשות."
זה כתוב על הקיר
לפעמים יוצא לי לחשוב כמה אנשים מפסידים כי אין להם אומץ. ואני לא אומרת את זה מנקודת מבט מתנשאת. או שאולי בעצם כן.
זה קשה, אני לא אשקר, אבל אני חייבת להתוודות לפני ולהגיד איפה אני על הסקלה. אני אמיצה בלדבר. אמיצה בלעשות? לצערי פחות.
אז הלא אמיצים בכלל יגידו שאני אמיצה, והאמיצים בלעשות יגידו שאני לא אמיצה מספיק. אם תמיד הרווחתי בזכות זה? יש מי שיתווכח איתי על זה. אם תמיד הוקל לי בזכות זה? כמעט תמיד.
את טבילת האש עשיתי בשנה שעברה עם האיש ההוא כשהחלטתי לדבר. אחרי יותר מדיי זמן החלטתי שיש צחוקים ויש חלאס- וקבענו לדבר. 40 דקות של שיחה על הכל חוץ מזה.
"אין לי אומץ" סימסתי לחברה, "אין מצב". אבל התחושה שאחזור הביתה בלי לדבר על המטרה שהגעתי בשבילה ידעתי שתאכזב יותר, גם מתשובה שלילית.
"אנחנו צריכים לדבר על משהו", אמרתי.
"הכל בסדר?" הוא שאל והדליק סיגריה, כאילו ידע שהשיחה הזאת זקוקה לה.
"הכל בסדר" עניתי, "אבל תתכונן".
מפה כבר הוא דיבר. החמיא לי על האומץ ואמר שהלוואי והיה לו מספיק גם לעצמו. קצת גמגם, הרבה דיבר ונתן הרבה תשובות, אולי יותר מדיי.
את המבטים המרחמים אתם יכולים למחוק כי אחרי תקופה ארוכה יותר או פחות עברתי הלאה. הפסקנו להיפגש, אז נחסכו הציפיות ובעיקר נמנעו האכזבות. זה לא נגמר כמו שקיוויתי, אבל ההקלה הגדולה הגיעה כשהפסקתי לקוות.
"ואז מה?" סינגולדה שאל אותי, "נגיד ואגיד לה מה אני מרגיש? אם היא לא בעניין זה סתם יהיה מביך והקשר יהרס…"
"אם היא בעניין בכלל תצא מרווח" עניתי לו, "אבל לא תדע אם לא תבדוק. ואם לא, אז לפחות תדע. זו קלישאה אבל הזמן עושה את שלו וגם הרגשת הדחייה תעבור. ככה או ככה הוא יהיה לך טוב יותר. או שתרוויח קשר, או שתרוויח אחד אחר, רק לא איתה".
זו לא חכמה לדבר מהצד אני יודעת, ומסתבר שבפעם השנייה זה לא נהיה פשוט יותר. גם לנו- ל'אמיצים בלדבר' הפחד מהאכזבה תמיד קיים ולפעמים נדבק בנו החיידק של ההם שהכי מפסידים.
אבל האמת היא, שזה בעיקר האומץ להתמודד עם עצמך, מהמקום של היום למקום שבו נהיה בין האמיצים באמת, 'האמיצים בלעשות'. אותם אנשים שעוברים את החוויות בחיים בלי תחושת החמצה, אפילו זו הקטנה ביותר. הם גם אלו שידעו שאם הפסידו מישהו, זה לא היה בגללם.
// שי רוזנפלד