הקונפליקט הגדול של נעוריי היה בין להיות בתולת-כאפות כמו שחינכו אותי, ללהיות "זונה" כמו שלמדתי מהחברות בתיכון.
כשעלינו לארץ אמא שלי הייתה מלבישה אותי במיטב האופנה הגאורגית, כך שבזמן שכל הבנות היו באות לכיתה עם שמלות ורודות ופרחוניות, ללי הייתה באה עם סוודר חרמונית חום בצבע בורדו, מכנסי חאקי וסנדלים שחורים מלאקה עם גרביים לבנות. יש יותר ילדת כאפות מזה?
וזה לא נגמר בכך. כשכל האמהות בגן קנו תכשירים נגד כינים, אמא שלי העדיפה לסלק אותם בסטייל של ג'ורג'יה- וגילחה לי את הראש. ואני ילדה בכיתה א'! אין לי ציצים, אני הילדה הכי גבוהה בכיתה, ואני לובשת סוודר חרמונית חום וסנדלים עם גרביים. מילדת כאפות הפכתי לילד כאפות. הבנות לא רצו אותי בקלאס, והבנים לא רצו אותי בכדורגל. אז הייתי יושבת עם עצמי לבד בהפסקות ומציירת, עד שמישהו היה צועק "ילד מכוער! תחזור לגרוזיה".
הייתי בת-בן, שהתביישה בגוף שלה שהתחיל להתפתח, ולבשה את הבגדים הכי רחבים שמצאה. אבל היה בי את אותו הרצון שהיה לכל הבנות. גם אני רציתי שאיזה ילד מהכיתה יציע לי חברות, רציתי שיזמינו אותי לסלואו במסיבות כיתה, או שאיזה ילד יקח אותי לקניוכל לראות "אייס ונטורה". זה לא קרה. אף ילד לא מצא בי עניין.
עד שבתיכון דברים התחילו קצת להשתנות. מאסתי בתדמית של הילדה הבוצ'ה. נמשכתי לגברים, ורציתי להיות נשית כמו כל הבנות בשכבה. ויותר מהכל רציתי להתנשק נשיקה צרפתית, כי הרגשתי שאני היחידה בכל העולם כולו שלא התנשקה. וכמו כל נערה שלוקחת דברים לאקסטרים, העסקתי את עצמי בשאלות מעוררות אימה- האם אמות מבלי לחוות נשיקה? האם ימצא מתישהו הקורבן האומלל שיסכים לנשק אותי?
ברגע שהתחלתי להשתנות, הסתכלו עלי כבדיחה. הטום בוי שרוצה להתחפש לאישה.
לימים הקונפליקט הזה העצים.
מילדה שמעולם לא היתה לה אינטראקציה עם גברים, בגיל 18 התחלתי לצאת למועדונים עם החברה הכי טובה שלי, והיא זאת שלימדה אותי איך להתלבש ולהתאפר. מילדה שמתלבשת כמו אל באנדי התחלתי להתלבש כמו קלי בנדי. רזיתי מאוד, ולבשתי חולצות בטן עם מחשוף עמוק, חצאיות מיני וגרביונים שחורים ומפתים. נראתי כמו נערת ליווי שלגמרי לא מודעת למה שהיא משדרת.
חשבתי באמת ובתמים שזה מה שימשוך גברים לחזר אחריי ולאהוב אותי. חשבתי שאם אבליט את החזה הגדול שלי, זה ימשוך סביבי תשומת לב גברית ואולי כך גם אמצא אהבה. כמובן שהתאכזבתי לגלות שתשומת הלב העיקרית שקיבלתי במסיבות שיצאתי אליהם הייתה "סקסית, בא לך שנסע אליי הביתה?". לא, באמת לא הבנתי. גברים יקרים, איך המחשוף הזה בשמלת המיני לא עושה לכם חשק ללכת איתי יד ביד בים אל מול השקיעה? מה, הלוק הסקסי הזה הוא לא מה שיגרום לכם לכתוב לי בלאדות רומנטיות ולשיר לי אותם עם גיטרה מתחת לחלון?
כן, זה היה טיפשי בדיוק כמו שזה נשמע. לא היה לי שום מושג ביחסים, בגברים או במיניות. חצי מהחיים העברתי בלהראות כמו הגרסה המוזנחת של סקריץ' מ"הצלצול הגואל", וכשהחצי הנשי של חיי התחיל- לא הבנתי מה לעזאזל עושים עם כל הסקסאפיל שיש לי.
כמובן שהעובדה שהייתי גרוזינית לא ממש תרמה לעניין. מספיק היה לי לראות את אמא ואבא שלי מעבירים ערוץ בכל פעם שרידג' היה מנשק את ברוק ב"צעירים חסרי מנוח", כדי להבין שהם לא האנשים שיסבירו לי על יחסים עם המין הגברי.
היום אני לא בתולה, ולא זונה. אני לא טום בוי, ואני לא קלישאה סטייל קאדי ברדשואו.
יש בי כיום את אותו רצון עז לאהבה, כמו שהיה לי אז. רק שהיום אני אוהבת את עצמי יותר משאהבתי אי פעם, ומעריכה את עצמי על כל המסע הגדול שעברתי בחיים האלה כדי להיות הגרסה המשודרגת, מלאת הבאגים, והקבלה העצמית, שאני היום.
והיי, אני יכולה למות בשקט. התנשקתי צרפתית! 
// ללי אורן