ברלין, לפני שתשאלו. קלישאתי, אני יודע. אני אחכה כמה שניות כדי לתת לכם לספר את הבדיחות הרגילות על מחנות ריכוז, תאי גזים, סבונים זולים יותר בסופר וכו'.
ועכשיו: להרהוריה של הח"מ:
עוד כמה שבועות אני מתחתן עם אשה מופלאה (גילוי נאות: הגברת המקסימה נמנית בין שורותיה של בלוגיה זו, אז תודה לכם, מה וזה!), מלאו לי 29 קייצים לפני כמה שבועות, אני מתרגם (עצמאי) למחייתי, ומעבר לכך אני בחור רגיל לחלוטין. נולדתי וגדלתי פה, ובמשך מרבית חיי אהבתי את הארץ ואת ערכיה.
אז למה אני רוצה לעזוב? למה בחרתי "לרדת מהארץ"?
ובכן, מאחר שפוסטים מהזן הנוכחי מושכים המון אש ביקורתית (לעייפה), אני אקל על מתנגדיי ואמנה את הטיעונים שלי בסעיפים:
א. "אהבת המולדת/שורשים/הבית הלאומי"
רוב הישראלים מכנים את המהגרים "יורדים", ומבחינתם "יש רק ארץ אחת לעם היהודי, ויש דברים שהם חשובים יותר מכסף ומאיכות חיים". יופי. אם להיות יהודי טוב אומר לסבול במדינה שמחרבנת עליך אז אני יהודי רע וגאה להיות. צריך להיות מטורף כדי לחשוב שיש יתרון מוסרי בלהשתעבד למדינה שלא סופרת אותך. מילא אם הייתה כאן סולידריות חברתית. מילא אם המדינה באמת דאגה לתושבים שלה במקום לחלוב אותם בכל צורה אפשרית כדי לכלכל פרזיטים, טייקונים ומגזר ציבורי חזירי וחמדן. אנחנו גרים במדינה של פרייארים שמתגאים בהיותם פרייארים ובזים לאלו שמסרבים להיות.
מיליטריזם של פראיירים (מתוך עמוד הפייסבוק של משטרת ישראל)
אני למולדת שלי נתתי צ'אנס. היא אכזבה אותי, לא ההיפך. אני החלטתי לעזוב כי המדינה בגדה בי ובדומיי, ולכן אני "יורד".
ב. יקר כאן. לא, באמת, יקר כאן
האוכל יקר, האלכוהול יקר, הדירות יקרות, התחבורה גם גרועה וגם יקרה, הדלק יקר, הבילויים יקרים, הלימודים יקרים, טיפול רפואי ששווה משהו - יקר. בקיצור, יקר. זה לא מפריע ליהודים שהסתדרו כאן, אבל הם מתי מעט. אם הייתי יהודי שהסתדר כאן, אני די בטוח שהייתי נשאר (וכמובן יוצא ל"נופש מבצעי" בכל פעם שיש כאן מלחמ… אה, "מבצע"). רק כדי לסבר את האוזן, אם בוחנים את מדדי יוקר המחיה של תל אביב וברלין – אז אם ניקח את הסכום הממוצע שאני עושה בחודש, אני חוסך 3000 שקל מדי חודש. דירה בברלין תעלה לי באזור ה-600-700 אלף שקל, לעומת 1.5-2 מיליון (שזה המחיר של דירה נורמלית במרכז תל אביב נכון לשעה שבה אידרש לרכוש אחת). לסכום הזה, עם 3000 שקל חסוכים מדי חודש, אני באמת אוכל להגיע לפני גיל 500.
ברלין. שם תהיה לי דירה (מתוך עמוד הפייסבוק ״עולים לברלין״)
ג. הישראלים
מן הסתם, מרבית חבריי ישראלים, אבל מרבית הישראלים שאני נתקל בהם בחיי היומיום (שלא לדבר על הגברים הישראלים שסתיו נאלצת להיתקל בהם על בסיס יומיומי) הם וולגריים, צעקניים, רוויי תחושת זכאות וחשיבות עצמית, חצופים ונבערים. הם לא רק נבערים, מרבית האנשים שאינם במעגל החברים שלי בזים לידע ולתשוקה לו. אנשים כמוני הם חננות, חנבצים, אשכנזים (גם אם הם לא אשכנזים, משום מה) נרצעים ונמושות. אני אוהב המון ישראלים אינדבידואליים, אבל הישראלי "הממוצע" קשה לי.
ד. משפחת אורבך הטרייה
אני רוצה להקים משפחה במדינה שדואגת לי. מדינת ישראל הפסיקה לדאוג לתושביה ממזמן, אם היא בכלל אי פעם דאגה להם. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו ללמוד באוניברסיטה בחינם. אני רוצה שהם לא יצטרכו לדאוג לפרנסתם בזמן הלימודים ושהם יוכלו להתמקד בהשכלה שלהם. אני רוצה שהם לא יגדלו על ברכי פרנויית השואה ופולחן המיליטריזם ושנאת הזרים הישראלי.
ה. מרכז אירופה
ביקרתי באירופה. לא פעם. היא אחרת. היא טובה יותר.
זהו, אמרתי את זה: היא פשוט טובה יותר. האנשים נחמדים ומנומסים. הם לא דוחפים את האף שלהם לעניינים לא להם. באוטובוס ובמטרו כולם יושבים ועומדים בשקט. כולם עומדים בתור. הרחובות נקיים כל כך שאפשר לאכול מהמדרכה. נקי, זול, (אם כי קר תחת, אבל לי זה מתאים) וכיף שם.
עזבו הכל. פשוט כיף (מתוך עמוד הפייסבוק ״עולים לברלין״)
ו. ביטחון פיזי
כמובן שאם אירופה תחליט שוב שאנטישמיות ורדיפת מיעוטים זה רעיון נהדר, אנחנו ניקח את הרגליים ונלך, אבל בינתיים? המקום הכי מסוכן לחיות בו הוא דווקא מדינת היהודים. אירוני, אני יודע.
ייתכן שנרצה לחזור בעתיד, אבל עם איך שהמצב נראה כיום, הכל יהיה יותר גרוע לפני שהוא ישתפר. אנחנו מלאים בלבטים ובחוסר ודאות. אני לא יודע אם נצליח ואיך יהיה לנו שם. אבל כאן אני יודע שאין לנו סיכוי ואין לנו עתיד. אנחנו חייבים לנסות, בשבילנו ובשביל הילדים שלנו.
// שי אורבך