כתיבה הפכה להיות שוב טאבו. פתאום הלב השבור שלי שוב חושש מחשיפת יתר. מה אם תקרא? נתתי את הלב שלי מהר מדי, אבל לא יכולתי אחרת. אתה יודע את זה.
הלב שלך לא היה פנוי אלי מההתחלה, אבל לא ויתרתי. איך יכולתי? הלב שלי היה גלוי מההתחלה. הלב שלי יצא אליך, בהתחלה הוא הוא הגיב לחוזק ולביטחון, אחר כך הוא התרחב למראה החולשה. הם פלרטטו כל כך יפה אחד עם השני, החוזק והחולשה שלך. הם פלרטטו כל כך יפה עם החוזק והחולשה שלי. עם הרצון שלי להפתח והפחד שלך לפתוח. מההתחלה זה נגע. ואיכשהו כל הבלבול הזה, הלבבות השבורים, הכאבים מהעבר- כל אלה הבטיחו לי שאפילו ששברון הלב שלי קרוב, עדיף שאהיה שם לחוות אותו. שהוא יהיה חזק יותר ועוצמתי יותר מכל אהבה שאי פעם חוויתי או חשבתי שהייתה לי.
(מתוך דף הפייסבוק 9rooms)
שפכתי את הלב. סמכתי על האינסטינקט הזה שלחש שלי שהקרבה והריחוק האלה יצילו אותי מעצמי ומהפחד העצום מחוסר היכולת להרגיש שאפף אותי בשנים האחרונות. והאינסטינקט צדק. אולי לא בצורה שרציתי, אבל עדיין. עכשיו אני מרגישה יותר חזק מכל מה שחוויתי בשנים האחרונות, רק שבמקום להרגיש מאוהבת עד מעל הראש אני מרגישה מרוסקת.
וזאת מלחמה. אמרת לי לא להפסיק להרגיש, לא לתת ללב שלי להאטם שוב. שעשינו דרך בזמן הקצר שלנו. ועכשיו אני נלחמת בדמעות לא לתת ללב שלי להסגר, אפילו שכל מה שאני רוצה זה לשנוא אותך ולהסגר. אני יודעת שהמשמעות של להפסיק לבכות בכוח, לא לתת ללב שלי למצות את המאגר שנאגר לי כבר שנים בשק הדמעות, היא לאבד את עצמי שוב. אפילו שאף פעם לא באמת היית מסוגל לקחת את הלב שלי, הוא ניתן לך ואפילו מהר מדי, ולא יכולתי להתנהל אחרת. מי היה מאמין שאחווה כל כך הרבה רגש בפחות משלושה שבועות, כשבעצם אני זאת שאוביל את הרגש ואדחף קדימה ולא הצד השני, כפי שהתרגלתי.
(מתוך דף הפייסבוק 9rooms)
האינסטינקט הזה, שאני עדיין כל כך רוצה לסמוך עליו הנחה אותי מההתחלה ולא אפשר לי לברוח ולוותר, כמו תמיד. אז אני כותבת ובוכה, והאינסטינקט שלי אומר שהפעם זה לא הסוף, אבל אני מעדיפה לחשוב שזה נגמר. שלא תחזיר אותי אחורה. אחורה לאן? אף פעם לא סמכתי על אינסטינקטים. תמיד העדפתי להיות מאוד מעשית.
אם אין לזה תשובה מוחשית ולא גרמתי לזה לקרות, זה לא יקרה. לא הייתי מהמאמינות הגדולות בתחושת בטן. והנה, בחודש האחרון הן משתוללות. הן אמרו לי שאני אפגוש אותך כשלא היו לך פנים ולא היה לך שם, אבל ידעתי שאתה תגיע. הן אמרו לי שברור שאתה תהיה זה שתפתח לי את הלב, אפילו שהיית רק כמה שורות בהודעה באתר הכרויות. הן אמרו לי שכלום לא משנה כשראיתי בחור עם כיפה בפייסבוק, אפילו שתמיד הצהרתי שאני עם בחור דתי לא אצא. הן אמרו שאני חייבת לדבר איתך שוב אחרי הדייט הראשון כי אתה לא התקשרת או שלחת הודעה בעצמך, אז שלחתי אני. הן אמרו לי להמשיך והדייט השני היה מדהים, יותר מכל דייט שאי פעם היה לי. תחושות הבטן אפילו אמרו לי ביום שזה נגמר וביומיים לפני שמשהו לא בסדר, שיש לך יותר מדי משקעים, ובכל זאת הגעתי אליך וגרמתי לך לדבר- וצדקתי. ועכשיו האינסטינקט אומר לי שזה לא נגמר, לא באמת. אבל אני לא רוצה לסמוך על האינסטינקט יותר.
// לינור סקוטלסקי