בואו נהיה כנים, כולנו מכורים למשהו, לא? איזה כיף שאפשר לשמור על הטעם הנהדר ורק בשליש מכמות השומן. מה היה קורה אילו יכולנו לעשות זאת גם בעוד תחומים בחיינו? הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על שלושה דברים, שאם היו מצליחים להפחית בשליש, חייהם היו משתפרים פלאים!
בכל מקום יש אנשים מעצבנים כאלה שמדברים על השינוי שמתחיל מבפנים, הגורל שצריך לקחת בידיים. על שאתה צריך להיות השינוי שאתה מייחל שיהיה בעולם. תמיד יש משהו שצריך להחליט. להפחית. לשנות. לשפר. חברה אמרה לי שאם אכתוב מה אני רוצה לשנות – זה אולי יעשה לי סדר ויעזור לי לבצע. אז הנה, אני כותבת.
אני אומנם לא מכורה לסיגריות (כבר לא!), גם לא לסמים, אלכוהול או מין, אבל יש כמה דברים שאם הייתי מפחיתה בהם, כנראה שהייתי בנאדם יותר מרוצה מהחיים בימים אלה.
תלונות: זר לא יבין זאת
בא לי להתלונן פחות. לא כי אני מהנודניקים האלה שאף פעם לא מרוצים, אני דווקא די קלה לשימוח ומרוצה מהדברים הקטנים, אבל יש דברים שאנשים לא יבינו וההתלוננות שלי עליהם לא באמת תעזור, לא לי ובטוח שלא להם.
אנשים שלא חוו כאב כרוני, כזה שקם איתם בבוקר והולך לישון איתם בערב וחוזר שוב ביום למחרת, לא יבינו. אז די להתלונן. די לספר ששוב כואב לי ולמה כואב לי ובאיזו תדירות. די לענות תשובות מלאות לגבי איך אני מרגישה, "הכל בסדר" גם זורם לפעמים. די לתת הסברים מפורטים לגבי ביטולים, די לנסות שיבינו את מה שאני לא מאחלת להם להבין. די להתלונן. גם ככה ה"פשוט שחררי" שיגידו לי יעצבן אותי כי ארגיש שלא מבינים אותי.
מתוקים: את הכי יפה כשנוח לך (וגם כמה קילו פחות)
כל החיים שלי אני בעליות וירידות במשקל. אף פעם לא הייתי ממש רזה או ממש שמנה, תמיד נעתי בין לבין. ירדתי במשקל כשהיה עצוב ואז עליתי כשהיה שמח. ירדתי במשקל כשהיה לי חדר כושר בקיבוץ במקלט ליד הבית ועליתי כשעברתי לעיר שליד העיר הגדולה. ירדתי במשקל כשהגעתי למקום חדש ועליתי כשכבר הייתי במקום נוח ובטוח. תמיד יש לי סיבה לרזות וסיבה להשמין. בתקופה האחרונה אני בתקופת ההשמנה, בה השוקולדים קוראים לי לקחת "רק שורה אחת" של פרות, רגע לפני שאהפוך לאחת בעצמי. הגלידריה ליד הבית צועקת "יש לנו גם ציפוי שוקולד חם וסוכריות!" ואני בכלל לא אוכלת מוצרי חלב יותר. אני מספרת לעצמי איזה שקר על שהמתוקים ישפרו גם את הטעם של היום הזה ולא רק את הטעם בפה. ואז, אחרי המתוק, כמובן שבא לי מלוח.
בא לי להצליח לפתוח את המקרר פחות ולסגור את הפה יותר.
הפלגות: שטה שטה ספינתי
בא לי להפליג פחות. איש יקר פעם אמר לי "בנות מפליגות". כשהוא דיבר הוא בדיוק הפריע לי לדמיין איך הוא יתמזג בארוחת שישי משפחתית בחצר של ההורים שלי, והסביר לי שאנחנו מפליגות במחשבות, בדמיון, בפנטזיות. הם אומרים לנו "היי שלום" ואנחנו כבר, איך לומר, מדמיינות איך הם יתמזגו בארוחה המשפחתית אצל ההורים שלנו.
אני, ברוך השם, מטר וחצי של פנטזיות. יש לי דמיון פורה ואופטימי, כזה שבו מתאהבים בי, מוקסמים ממני, מחזרים אחריי. כזה שבו הבחור שאני מעוניינת בו הוא גם אותו בחור שמעוניין בי בחזרה, באותה מידה ובאותו זמן. נשמע כה פשוט אבל זה מצב שלא קרה כבר זמן די רב, עד שכמעט שכחתי איך זה עובד כל הסיפור הזה של "אהבה". הלוואי שאצליח להישאר אופטימית מחד אבל לזרוק עוגן ולהישאר עם הדמיון ליד הרציף לזמן מה מאידך, לפחות עד שאדע שזה יום בטוח להפליג בו עם המחשבות מבלי להיקלע לסערה בלב ים ללא גלגלי הצלה ובלי לדעת לשחות.
(נוט טו סלף: אולי כדאי להפחית גם במטאפורות).
//סיוון סטרומזה