בערב כיפור, כיתה ד׳, שיחקנו כמה חברים כדורגל בשדרה. זה היה מאד קרוב לבית-הכנסת, שם עמד סבא שלי והתפלל לבורא עולם שיציל את נשמותינו. ליד בית הכנסת התכנס קהל גדול מקרית-ביאליק. מבוגר שהגיע מאותו כיוון, התקרב אלינו ושאג – ״ילדים! לא משחקים כדורגל בכיפור!״.
מהפחד התפזרנו מיד. איל ורני רצו איתי לכיוון הבית שלי, שהיה מרחק שלוש דקות ריצה-של-ילדים. עלינו הביתה, פתחנו את הדלת ולפנינו נגלה מחזה מרהיב. ההורים והדודים שלי יושבים בסלון, דופקים סנדוויצ׳ים מפנקים עם סלמי, מיונז ומלפפון חמוץ. תמיד ידעתי שהמשפחה שלי לא צמה ביום כיפור (אולי רק סבא), אבל איכשהו הזכרון הזה לא יוצא לי מהראש. בתגובה, לקחתי שתי שקיות במבה קטנה, ואחד ביסלי גריל, ואת שני החברים לחדר. חפלת יום כיפור רחמנא ליצלן.
את הסליחה על החפלה הזו לא ביקשתי מעולם. אבל היום אני הולך לבקש כמה סליחות מיוחדות. מה לעשות, אני בחרתי בדרך חיים אגואיסטית. תקראו לזה סטאראפיסט, יזם, או פשוט מישהו בלי עתיד מובטח. אני עושה מה שבא לי, ויש לזה מחיר. אז באתי לבקש סליחה.
סליחה אמא
אמא, כמה מאושרת היית כשהלכתי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה. בן מהנדס מהטכניון – מה עוד צריכה אמא יהודיה? הכנסה יפה, עבודה מכובדת, עתיד מסודר. כמה רגועה היית כשעבדתי בהייטק – משכורת של אלופים, פנסיה מסודרת, בונוסים, נסיעות לחו״ל. ״כלוב הזהב״ קראת לזה בצחוק כשריחמת עליי שאני עובד עד מאוחר. אבל בנינו, זה היה נראה לך כלוב די אידיאלי בסך-הכל.
אבל מה לעשות, אמא, עוד משהייתי קטן היית אומרת עליי שאני ״עושה דווקא״. – ״הוא כשנכנסים לו ג׳וקים לראש, אי אפשר להזיז אותו״. אז לראש שלי נכנסו כמה ג׳וקים. בניהם העובדה שאני לא הולך לעבוד עד מאוחר בשביל מישהו אחר, רק בשביל עצמי. ושאני מעדיף לנסוע על אופניים באמצע היום, ולישון שנ״צ גם אם זה אומר שאעבוד עד חצות. גם אם זה אומר שויתרתי על המשכורת היפה, הבונוסים, והחליפות והנסיעות לחו״ל.
ועכשיו כששואלים אותך מה הבן שלך עושה, את לא יודעת אפילו לתאר את זה. את אומרת ״הוא? הוא עושה מה שבא לו, והוא מאושר.״ אז סליחה, אמא. אני אוהב אותך.
סליחה ממי שאכזבתי עם החלומות שלי
לפעמים ישבתי אתכם לקפה. או החלפנו עשרים מיילים. לפעמים דיברנו בסקייפ מעבר לאוקינוסים. הלהבתי אתכם, סיפרתי לכם על הרעיון החדש שלי, ואיך תשתלבו בו. לא הבטחתי, לא נשבעתי – כי בכל זאת אני איש שעומד במילה שלו. אבל גרמתי לכם לדמיין את זה קורה, לחלום על זה בלילה. ולפעמים זה לא קרה בסוף. אני שונא שעושים לי את זה. סליחה.
ככה זה כשחיים בתוך אי-ודאות. הרבה תנאים צריכים להתממש כדי שפרויקטים יתחילו לזוז. צריך זמן, ומימון, ואת האנשים הנכונים, ואת המוטיבציה. לחלקכם אמרתי שתהיו חלק מזה, מחלקכם ביקשתי עזרה – קישורים, זמן או עצה טובה. ואתם השקעתם בי, ובחלום.
כשפרויקט מתחיל לרוץ זה הדבר הכי נהדר שיכול להיות. אבל לרוב הרעיון נופל בדרך, מהמון סיבות אפשריות. אז אם התאכזבתם ממני, סליחה. מה שכן, אני לא הולך להפסיק עם המנהג הזה, תזהרו.
סליחה ממי שלא עזרתי לו
אי אפשר להרים סטארטאפ/פרויקט/מיזם/משהו-דבילי-אבל-כיפי בלי עזרה מאחרים. אני מבקש עזרה מאנשים כל יום. מבקש קישור למישהו, עזרה טכנית, עצה טובה. ישראלים מאד טובים בזה – לבקש ולתת עזרה, ואם כבר אומת הסטארטאפים, אז זו עוד סיבה שזה עובד כאן כל כך טובה. באמריקאית קוראים לזה to hustle (יעני, להציק) – כי הם לא תמיד רואים בבקשת עזרה (ממישהו שאתה לא מכיר) משהו לגיטימי.
גם ממני מבקשים המון עזרה. לפעמים גם חמש פעמים ביום. ותכל׳ס מה שגורם לי להכי הרבה סיפוק בחיים, זה לעזור לאנשים באופן פרקטי. אני גאה על יותר מעשרים שידוכי עבודה השנה, ועל פגישות יזמות-על-קפה עם יותר מ-80 איש שביקשו יפה*. אני גם ממש גאה על כל התלמידים המוצלחים של הנוסקול שהקמתי השנה עם איל גלס ורן סגל.
אבל בסופו של דבר, אני חייב לדאוג קודם כל לעצמי. שיהיה כסף בבנק, שאעמוד בהתחייבות העסקיות שלי. אני דואג לבלות זמן עם החברה, ועם המשפחה, ועם החברים. ועם האופניים שלי.
אז לחלק ממי שביקש לא עזרתי. אני שונא לעשות את זה, כי אחרים עוזרים לי הרבה פעמים, וזה עושה הבדל ענק. אבל לטובת השפיות שלי, וסדרי העדיפויות, החלטתי לוותר. אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן (לינקולן או משהו כזה). אז סליחה מכל מי שלא הספקתי לעזור לו.
סליחה מעצמי
אתמול קיבלתי הודעה מיואל – חבר טוב – ״תגיד לפעמים אתה אומר לעצמך ״אוף אני עובד יותר מדי?״. ״ברור״ עניתי לו. ״הכי קשה זה להיות גם הבוס וגם העובד״.
מכיוון שבסאטראטאפ גם ככה לא ברור מה מצב העניינים, איפה מתחילה העבודה ואיפה היא נגמרת, אפשר לעבוד כל יום, 20 שעות, עד שנגמר הקפה הטחון בבית. מכיוון שזה הבייבי שלך, אז זה אפילו נחמד. אבל בגלל שאני הבוס של עצמי, באחריותי גם לתת לעצמי חופשות, מנוחות, ומתנת ראש-השנה.
וזה נכון לא רק לסטארטאפיסטים – כל אחד יכול לבקש סליחה מעצמו – שלא עשיתי מספיק ספורט, שדחפתי יותר מדי פיצות לגוף, שלא פינקתי את עצמי מספיק. שלא עצרתי מספיק פעמים בתוך המרתון כדי להתלהב ממה שהושג עד עכשיו. אז סליחה, עצמי, שנה הבאה אני אהיה יותר מפנק.
שתהיה שנה טובה, ראש, זנב, ואריות.
// ליאור פרנקל
נספח – איך לבקש עזרה מאנשים עסוקים
* הנה כמה טיפים למי שרוצה לבקש עזרה ממישהו עסוק (לאו דווקא ממני):
1. לא הודעה בפייסבוק, לא סמס, ובטח לא טלפון – הם מתפרצים באמצע החיים, ולא מתועדים. זה עלול להתפספס. אימייל זו הדרך הכי טובה.
2. לפרט כמה שיותר מה אתם צריכים. אם צריך להתחיל דיון באימייל, או להיפגש לקפה רק כדי להבין מה אתם בדיוק צריכים, זה אומר שלא פירטתם מספיק.
3. תהיו יצירתיים ותחשבו איך אתם הייתם יכולים לעזור לבנאדם שאתם מבקשים ממנו עזרה. לפעמים הוא בדיוק צריך משהו שאולי יש לכם.
4. קחו בחשבון שלא תמיד יחזרו אליכם. אז מה, שווה לנסות. אל תתייאשו, ואם מישהו לא חזר, תפנו למישהו אחר. יש הרבה אנשים מוכשרים שיכולים לעזור לכם בהרבה דברים.
5. והטיפ הכי חשוב: אם אתם רוצים לשאול שאלה, עשו טובה, תשאלו קודם את גוגל. רק אם הוא באמת לא עזר לכם, תשאלו מישהו עסוק. בחייאת, מישהו בטח כבר כתב את רשימת ההמלצות האלטרנטיביות לברלין, או איזה תוכנות כדאי לקנות למק שלכם.