בואו נהיה כנים, כולנו מכורים למשהו, לא? איזה כיף שאפשר לשמור על הטעם הנהדר ורק בשליש מכמות השומן. מה היה קורה אילו יכולנו לעשות זאת גם בעוד תחומים בחיינו? הבלוגרים של "מה וזה" כותבים על שלושה דברים, שאם היו מצליחים להפחית בשליש, חייהם היו משתפרים פלאים!
היא שחורה, קטנה ולפעמים גם ממש חמה. יש לה ימים שהיא צורחת ממאמץ ויש גם בקרים שהיא מסרבת לדבר ונכבת מהר, ממש שניה אחרי שאמרתי לה בוקר טוב.
אני מבלה איתה בין שעתיים לשלוש ביום, הלוואי והייתי יכול להפחית שליש.
היא אומרת שזה לא מספיק ואני תמיד מתעצבן וחושב לעצמי שזה יותר מדי. היא גרידית, היא שואבת לי את כל הכסף בטענה שיש לה "פלוס" שאין לאף אחת אחרת.
להכנס איתה לחנות זה נורא, היא תעשה לי עיניים ותתחנן שאקנה לה את הבושם המוזר הזה שהיא שמה על הצוואר.
היא אוכלת רק אוכל יקר, היא לא תסתפק בארוחת פועלים זוגית זולה ב45 שקלים. היא תמיד תרצה את הכי טעים והכי גדול אז אנחנו יוצאים לאכול ותמיד זה נגמר בלפחות 280 שקל, רק עליה.
(מתוך: visualphotos.com)
פעם בשנה היא רוצה קצת שופוני, שכולם יראו כמה היא צעירה, יפה וחטובה. אז אנחנו הולכים ועומדים בתור מול כולם כדי שאף אחד לא יפספס אותה. מחכים בשקט בשקט, כל מי שרוצה יכול להסתכל ואפילו אפשר קצת לגעת. היא יודעת שברגע שנצא משם היא לא תתקרב לשם שוב עד לשנה הבאה, מספיקה לה פעם אחת בשנה.
אני קצת שונא אותה כי היא מביאה אותי למקום בו אני נמצא רוב היום, איפה שאני אוכל שלוש ארוחות ביום, לאן שאני מגיע באור ויוצא בחושך . היא אוהבת להביא אותי לשם ולחכות לי בשקט עד שאחזור.
לרוב אני חוזר עייף, לעיתים עצבני ובימים מוזרים בהם אפילו אני לא מבין למה אני מקבל את פניה בחיוך. הייתי רוצה להיות שם קצת פחות כדי להספיק קצת יותר. הלוואי והייתי יכול להפחית שליש.
יש ימים שאני מקווה שכולן, צעירות יותר וצעירות פחות יחליטו לצאת באותה השעה, לעמוד שורות שורות ולמשוך עוד קצת את הזמן. בדרך לשם אני לוקח איתי קופסאות אוכל ותיק עם בגדי ספורט, היא אף פעם לא התלוננה על זה. איזה מעצבנת, גם אם בקופסא מתחבא לו איזה דג או קצת חריף שהיא לא מסמפטת.
כשאני שם בלעדיה בא לי לישון, לפעמים כל כך בא לי לישון שלא אכפת לי על מה ואיך, על כסא, על שולחן, על שטיח, הכל נראה נוח פתאום. והשעות זוחלות והזמן עובר ואני יודע שהיא שם מחכה לי בלי להוציא מילה.
היא לא אומרת אבל אני יודע שהיא חושבת שהמקום הזה לוקח ממני יותר מדי זמן ושבגללו אני לא משקיע בה מספיק אבל אני יכול למצוא הבנה במבט שלה אז אנחנו אף פעם לא מדברים על זה למרות שזה מפריע לשנינו.
ובסוף היום כשאני חוזר אליה היא רוצה שאהיה איתה קצת יותר אז היא בוחרת בדרכים קצת מוזרות ולא הגיוניות. סיבוב ליד הספארי והפארק, עוד מעבר ליד החנות הנוראית הזאת שהיא אוהבת והכי גרוע המנהרה, אני שונא את המנהרה.
איכשהו בסוף כל יום אני מוצא את עצמי הולך לישון לבד, מקווה שהיא מחכה לי ובטוח שאם הייתי יותר איתה והרבה פחות שם אז הייתי מספיק להדביק יותר מחמש שעות שינה במירוץ המטורף הזה שאנחנו נמצאים בו.
"איך אפשר לתפקד עם חמש שעות שינה ?" אני בטוח שהיא מהרהרת. ואני חושב לעצמי, הלוואי והייתי יכול להוסיף שליש.
היא היחידה שמבינה אותי, גם כשרע וקשה וגם כשטוב ושמח, היא תמיד שם. מלווה אותי עם מוזיקה שאני אוהב ותמיכה לגב. מגנה עליי מהשמש ומהגשם. יודעת לעזור גם לחברים כשצריך.
כזאת היא, פשוט פיג'ו 206+, קטנה ושחורה, ידנית וחסכונית. היא אוהבת לקחת אותי לעבודה ולחכות לי עשר שעות בחניון בציפייה שרק אחזור. ומשם היא יודעת שהיא צריכה לקחת אותי לחדר כושר ובחזרה הביתה. ופעם ביומיים היא גם לוקחת אותי לטיול שאוכל להתנקות ולהרגע קצת. אני שונא אותה בלילות כי היא מחזירה אותי מאוחר למיטה ובגללה אני סובל מחוסר שעות שינה ומעייפות מתמדת.
היא היחידה שמבינה אותי, כזאת היא. פשוט פיג'ו 206+, קטנה וידנית, שחורה וחסכונית.
// גל ילון