פתאום משום מקום אני מוצאת את עצמי ממלמלת את השיר "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". מצד אחד זה עושה לי שמח בלב ומצד שני, באמת?? אני חושבת שהגרסה הרלוונטית יותר למציאות היא "בשנה הבאה נשב במרפסת הקטנה אך המגניבה, נשתה כוס יין משובח ונספור… אממממ… צפצופי מכוניות?" זה כבר מתחיל להישמע יותר מוכר, יותר תל אביבי ותכלס גם יותר הגיוני.
השיר בגרסה העירונית שלו מתאים מאוד לאווירת ראש השנה ששוררת ברחובות בשבועות האחרונים. אווירה מתוקה של תפוח בדבש. התחלה חדשה. אפשר להסכים שאין כמו תחושה של התחלה חדשה.
אז ישבתי בניחותא במרפסת הקטנה שלנו, שמשקיפה על סניף אמפמ שוקק בצד השני של הרחוב. אווירה פסטורלית משהו. מזגתי לעצמי כוס יין אדום וטוב והתחלתי את הטקס. טקס ההתחלה החדשה שלי, שכולל סיכום של השנה החולפת וקבלה של השנה החדשה.
בשלב הראשון הנחתי מולי פתק צהוב ומקופל ששלפתי מהארנק. כבר שנה שהוא מסתתר לו שם, בארנק הכחול שלי. קטן ומקופל, קצת מקומט, נושא בחובו את נקודת הזמן הזאת בדיוק מהשנה שעברה.
כמו בכל שנה, את הפתק הקטן הזה הצפתי באיחולים ובמטרות לשנה הקרובה. את התוכן אני זוכרת במעורפל ולא במדויק אבל אני זוכרת בוודאות שלא חסכתי מעצמי כלום. כתבתי את כל מה שעלה על רוחי, את כל מה שידעתי שאוכל להשיג, עם קצת מאמץ.
מבט חטוף בפתק, נשימה עמוקה ו… אני מחליטה להמתין עוד רגע אחד לפני שאני קוראת. עוד רגע קטן של עירפול. רגע אחרון של שנה חולפת.
הרי זה לא משנה מה כתוב שם, העניין הוא הפער בין הדמיון האינסופי לעובדות המציאות. לא דמיינתי שהשנה החולפת תהיה כפי שהייתה. מלאה בהפתעות, חיוביות יותר וחיוביות פחות. שנה מגוונת, שנה של התפכחות, שנה של אמת. לא יכולתי לבקש שנה טובה יותר בשבילי.
אז מה בדיוק היה שם בפתק הזה?!
זהו! עכשיו זה הרגע! הגיע הזמן שהערפל יתפוגג.
אני קוראת, מתעכבת על כל מילה ומילה, בוחנת את הכתב שלי, מלטפת כל נקודה וכל פסיק. נזכרת בדיוק ברגעים שהמילים נכתבו, בחשיבות של כל אחת מהן, מההתחלה ועד הסוף. אחרי הנקודה האחרונה אני מחייכת בגדול. השגתי את כל המטרות שהצבתי לעצמי, אחת אחרי השנייה. האמת, אני גאה. הדרך ברורה לי והמאמצים להגיע למטרה ניכרים במחשבות, נצורים בזיכרונות.
עם אותו חיוך אני מתנתקת לרגע, לוקחת לעצמי דקות ארוכות של שקט וכותבת מחדש, לשנה חדשה. הפעם אני בוחרת בדף לבן. הוא מתמלא במהירות, המילים מסתדרות בהרמוניה מופתית, כאילו חיכו בדיוק לרגע הזה. איזה כיף. המיקום האקראי של כל מילה, של כל פסיק ונקודה יוכיח את עצמו רק בשנה הבאה. אבל עד אז, יש דרך מפותלת, חדשה ומסקרנת. מצד אחד מלאה בתוכניות ומצד שני פתוחה לשינויים.
את המקום של הפתק הצהוב בארנק מחליף פתק לבן, דף לבן עם שורות. כתוב משני הצדדים עם המון אופטימיות, מלא בהבנות, מלא בציפיות. התרגשות כזאת של שנה חדשה. וזאת יריית הפתיחה שלי לתשע"ה.
אז שתהיה לנו שנה מוצלחת ושמחה, שנה של אושר ושל אהבה.
תשע"ה תהיה שנה מהממת. אני בטוחה.
//אדוה ישראל