יום שלישי על אי בודד. קמות והורגות נדל שפרץ בטיפשותו לחדרנו. עם כפכף מרביצות בו עד אשר מת. מזג אוויר מוזר, רוח חזקה שמביאה גלים רבים לחוף ושמש חזקה אף היא. שיחה מקרית עם תושב האי מגלה לנו שיש צד שני לאי.
פתאום נראה הגיוני שהאנשים שראינו שנעלמים לתוך הג'ונגל באים משם ושזה לא פאטה מורגנה של השיזוף שלנו. מרגיש כמו פרק פתיחת עונה בלוסט. הוא אומר לנו לעקוב אחריו ומוביל אותנו לגזע עץ עליו אנחנו הולכות ואחריו שביל. לכו עשר דקות, הוא אומר לנו ותגיעו לצד השני. כלב האי מלווה אותנו כשומר ראש. שביל צר עם צמחים שתוקפים אותנו ואחר כך מתרחב ונכנסים אל תוך הג'ונגל של האי. הרבה מרבה רגליים ואנחנו יחפות מנסות לא לדרוך עליהם.
מגיעות למושבת בונגלו נוספת שלא היה ידוע לנו עליה. תיירים סינים במים ושני ישראלים מהגסט האוס הקודם שמתחמקים מיצירת קשר על ערסל בצד. ממש כפי שהאנשים שהתרסקו על האי גילו את האחרים לפתע באיזה עונה כלשהי.
מתרחקות מעט מההמון ונכנסות לים. מבלות בו עד אשר ידיי הפכו לידיים של זקנה מקומטת. מתחממות באור השמש ומתייבשות מעט. הולכות לכיוון הבר שעל החוף ובו מעבירות את השעות הבאות עד השקיעה. צועדות על החול החם שמשום מה בכל צעד משמיע קול חריקה. קמבודי חברותי מלמד אותנו מילים בקמרית. הוא יודע להגיד לחיים ואנחנו מצחקקות איתו. מזמינות בירה קרה להרוות את צמאוננו והקמבודים מפנקים אותנו בשוטים של וויסקי מהול בקולה, אולי כדי לבדוק אם אנחנו מסוגלות לשתות דברים כאלה. השכרות עולה ואיתה הצחוק.
כלבי האי נאספים סביבנו ודורשים תשומת לב. טבילה נוספת במים. שוב מבט אל על לתוך העננים תוך כדי שאני צפה במים הרדודים והחמימים. הבחור צוחק על חברתי ומציע לה לטעום בשר כלב. היא מזועזעת מהמחשבה אך משכנעת את עצמה שהוא עובד עליה והוא אומר שיש מנה שנקראת כלבלב בקארי אדום. כמובן שהוא צוחק איתה וזה היה בכלל עוף. אנחנו מעדיפות ללטף את הגורים מאשר לאכול אותם.
יושבות על החול טרם השקיעה ושותות מים קרים, מחכות שתעבור קצת הסחרחורת של האלכוהול שמעורבב בים ושמש וצחוק והולכות לחפש את השביל שמוביל חזרה לצד שלנו של האי. צליל צורם ממלא את האי, כאילו מישהו שכח להכניס את סדר הספרות הנכון בבונקר ועוד רגע האי יתפוצץ.
מספרים לי שזו לטאה שמשמיעה את הקול. אני מסרבת להבין איך חיה יכולה לגרום לצליל כזה נוראי אבל משתעשעת עם המחשבה שאני בכלל נמצאת באי של אבודים והרגע חזרתי מביקור בצד של המחנה של דארמה ועוד רגע אדווח לג'ק על כך.
כל היום היה נורא סוריאליסטי, תיכננו בכלל לחזור לעיר ממנה באנו ולאחר שנמסר לנו שהיום בגלל הזרמים החזקים לא יהיה סירות, לא נוכל לעשות זאת. מצד שני גילינו צד מושלם לא פחות לאי הפרטי שלנו. נותרנו ארבעה ישראלים וכמה משפחות קמבודיות באי בודד. שני ישראלים שם ושתי ישראליות כאן.
הולכות חזרה בשביל בג'ונגל עד שהופך לצר. מגיעות לגזע העץ וממשיכות לכיוון המסעדה לאכול ארוחת ערב. מתקלחות ומורידות את כמויות החול שנדבק לגוף ולבגד הים. נרדמות מוקדם (מידי) ואני מתעוררת מהר מידי וכותבת עד אשר כיבו לי האור במפתיע בשעה 20:38. אני כותבת חוויות יומיומיות אותן אני מקווה יום אחד לקרוא ולהיזכר בהן, אולי כך שחור על גבי לבן הן לא ילכו לאיבוד, החוויות מהאי הבודד.
//אופיר גוני קריס