אני יודעת שכבר כתבתי את זה בדקה ל-27, אבל עכשיו אני בדקה ל-28 ואני עדיין חולמת לצאת מהבית.
הפעם היחידה שגרתי מחוץ לבית הייתה בשנת השירות שלי. שם הרווחתי בחודש משהו כמו 700 שקל לפני בייביסיטר, לא הייתי צריכה לשלם שכר דירה וחשבונות, אבל כן הייתי צריכה לעשות קניות בסופרים היקרים של רעננה ולשלם על הנסיעות של עצמי הביתה. אם להוציא מהחשבון את העבודה בדואר בחופש הגדול שבין י"א ל-י"ב, זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה הרווחתי משכורת קבועה שנכנסה לחשבון הבנק שלי, ואיכשהו חייתי עם ה-700 שקל האלה כמו מלכה. לא היה חסר לי אוכל, לא היו חסרים לי בילויים וכשרציתי בגד חדש קניתי. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבכל יום ראשון חזרתי לדירה עם תרמיל מפוצץ קופסאות שימורים ונייר טואלט מהבית של ההורים. אבל אולי לא.
בחלוף השנים, בין סיום השירות הלאומי למקום שאני נמצאת בו היום, עבדתי בכל מיני עבודות. הייתי עובדת מדינה. הייתי מוכרת בחנות בגדים. הייתי נציגת שירות לקוחות וגם פקידת קבלה. באף אחת מהעבודות האלה לא הרווחתי מספיק כדי לחיות כמו שחייתי באותה שנת שירות. כלומר: מחוץ לבית. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבהתלבטות בין דירה לרכב הרכב ניצח כי היה נראה לי שזו הוצאה שיותר קל לצפות בחודש. לא לקחתי בחשבון את החיסכון שאני שוברת בשבילו, את הטיפולים הבלתי נגמרים (כי מה כבר ציפית מפיאט אונו מודל 94 שקנית בקומבינה) ואת העובדה שברכב זה 99% מזל לפני הכל. ובכן, מזל לא היה לי. את מיטב כספי וחסכונותיי בזבזתי על שני הרכבים הראשונים שלי, שסחטו ממני את טיפת האמון האחרונה בפיאט ואת מעט הכסף שחסכתי. ובסוף אני גם עדיין גרה בבית.
ידעתי לאורך השנים שאני כנראה לא מתנהלת נכון כלכלית, כי לא יכול להיות שאני עובדת כמו כולם, מרוויחה בממוצע כמו כולם ועדיין לא מצליחה אפילו לטוס לחו"ל. (לסיני כן, אבל זה לא חוכמה כי סגרנו שם חופשה של שבוע בפנסיון מלא לשלושה אנשים במחיר של פחות מכרטיס טיסה). זה לא יכול להיות שאני צריכה לקחת הלוואות כדי לסגור מינוסים גם אחרי שהפסקתי להיות סטודנטית ולהשתמש בתירוץ של "אני משלמת שכר לימוד בעצמי וגם עובדת פחות". זה לא יכול להיות.
אז כששאלו אותי אם אני רוצה להשתתף בסדנה לניהול תקציב בחסות ויזה אירופה ישר אמרתי כן. כי ניהול ותקציב זה כנראה שני דברים שאני לא מכירה מקרוב, ואולי כדאי שכן אכיר אם אני רוצה לעשות מתישהו סלפי מטוס ולהזמין חברים לסלון שלי.
מתוך 28 סיבות לצאת מהבית: את בת 28. ואת צריכה מקום נורמלי לעבוד בו.
מה למדתי? שאני מתנהלת כמו הישראלי הממוצע, מסתבר. זה אמנם כולל את המילה "בטמטום", אבל לפחות אני כמו כולם (בואו נלך הפעם על הפורמט של "חצי נחמה" ולא "נחמת טפשים". בינתיים). למדתי שכדי לממש את החלומות שלי (שהם די בנאלים, תודו) אני צריכה לתכנן את ההוצאות שלי. להכניס אותן לתוך טבלה יכול לעזור. זה למשל יכול להסביר לאן נעלם לי הכסף המזומן מהארנק (כנראה על הארטיק קרח שהייתי חייבת והייתי מוכנה לשלם עליו עשרה שקלים), זה גם יבהיר לי כמה אני באמת מוציאה על האוטו בחודש (בחלומות שלי זה 1200 שקל על דלק. במציאות זה עוד כמה מאות על חניונים – ודוחות אם אין לי מזל. בזמן האחרון אין לי).
זה בעיקר יעזור לי לחשב כמה זמן ייקח לי להתאושש מהשנה שבה פרגנתי לעצמי יותר מדיי חופש, לארוז תיק ולהזמין אתכם לדרינק אצלי בסלון.
להורדת טבלה לניהול תקציב לחצו כאן
// אפרת בשרי