אם היא שותה קפה שחור אז היא בטוח בחורה להתחתן איתה. זה לפחות מה שאביב אלוש אומר בפרסומת של קפה טורקי. ובתור אחת שאוהבת קפה שחור ואוהבת את אביב אלוש לא פחות, מצאתי את עצמי סופסוף מרוצה.
שלוק אחרי שלוק אחרי שלוק, ולא בשביל הרושם אלא באמת כי ככה אני מעדיפה, חזק ומריר וכהה בכוס שקופה, אבל איפה אביב אלוש המהמם הזה שיטען לטובתי וילחש לבחור שלצידי, "הו, זהו, תכיר, אשתך לעתיד!"
הבחורים שהיו לי עד היום, לא התרשמו מהעובדה שאני שותה קפה שחור. אם כבר, הם התעסקו בעובדה שאני לא שומרת את הגרגרים במקפיא. אף אחד מהם לעולם לא יודה שזו הייתה הסיבה שזה לא עבד, אבל סיכוי גבוה שאם ישאלו אותם, הם יציינו שזה מעיד משהו על מידת הטריות שלי עצמי.
העניין הוא שהם לא לקחו בחשבון את זה שבניגוד לחוקי הטבע אני דווקא מבשילה עם הזמן. זה קשור איכשהו לעלייה ברמת האסטרוגן ולבשלות הרגשית שמתהדקת בשנות ה-30 – כך שעם שורה של מחקרים מדעיים שמצדדים בי, אני יכולה לטעון בביטחון שהיום לא רק שאני טרייה ומבושלת, אלא גם שהמניה שלי בשיאה – ממש ברגע זה!
אבל משום מה הבטן שלי מתהפכת. כבר כמה ימים שמתערבלת לי עמוק בפנים דאגה, ואני לא מצליחה לעכל את זה כמו שצריך. בפרסומת של אקטיביה מראים נשים חזקות וקרייריסטיות שמשלבות באורח החיים העמוס שלהן את היוגורט הבריא, ואז מלטפות לעצמן את הבטן בהקלה. אני מצידי מנגבת על קבוע חומוס עם פיתה, ואז מלטפת לעצמי את הבטן בתבוסה.
זה לא עובד עליי כל הרעיון הזה של לפתח קריירה, לשאוף למצוינות, להרחיב את האופקים, לרדוף אחרי הזנב של עצמי ואז לקנח ביוגורט. זה לא עובד עליי כל הרעיון הזה של לשבת בבתי קפה ולהזמין לאטה הפוך מוקצף דל שומן, ולדבר על דברים כבדים שיושבים בבטן.
בא לי קל ופשוט ומשביע. בא לי לגדל בבטן דברים טובים…
ילד שימלא בשמחה במקום בפחמימות.
השראה שתעשיר בויטמינים של חשקים וכוחות.
תקווה שתרפד את החלל בפרפרים ובהתרגשויות.
בא לי לדעת איך שמים דברים בפרופורציה, איך נמנעים ממנטרות מליציות ואיך משחררים משקעים של שומן ציני ושל רעלים תוססים בהתחבטויות. בא לי להישאר ערנית ונמרצת גם בלי ארבע כוסות קפה ביום. בא לי להסתכל על החיים בפרופורציה של מישהי שכבר מאסה מלהתעסק רק בתזונה שלה עצמה, ומודה שהיא רעבה לחלוק את כל מה שיושב לה בבטן עם מישהו שמסוגל להבין גם לצפונות נפשה.
כן, פרופורציה, זה מה שאני רוצה.
דיברנו על זה לפני כמה ימים, הוא ואני.
הסכמנו שאחרי גיל 30, פרופורציה הפכה למילה מאוד מאוד גסה.
צהרי יום סתמי למדי, אני יושבת במרפסת עם כוס קפה שחור, חזק בלי סוכר, אחרי מנה הגונה של חומוס גרגירים שזללתי בנשימה אחת, ומלטפת לעצמי את הבטן; מהרהרת בטעמי הלוואי של הפרסומות, של החיים, של האדים שעולים לי מכוס הזכוכית.
שנים שחשבתי שלאהוב אותי זה טעם נרכש שגובל במרירות, היום אני מאמינה שרק הבחור הנכון ימצא שטעמי הלוואי שלי הם חלק מהקסם שאני מביאה בכל שלוק.
ועם זאת, אולי כדאי שאכניס את עצמי למקפיא, נו, רק ליתר ביטחון, כדי לא לאבד את אפקט הטריות.
//טל עזר