מין שבוע כזה. תחושת פספוס כוללת ואולי בכלל, אלו ימי הטרום יומולדת. מתגעגעת בעיקר. תחושה שמלווה אותי לאורך כל השהייה שלנו ברומא, הרגשה שבאה, הולכת, חוזרת, נכנסת ויוצאת מתי שבא ל ואף פעם לא בדקו איתי- האם זה זמן נוח עכשיו, או שכדאי לקפוץ בהזדמנות אחרת?
השבוע הזה מותיר אותי עמוסה לעייפה, חושבת על כל מה שמחמיצה והרשימה לא מסתכמת בשתי שורות…
זה התחיל בהזמנה להשקת האתר החדש של "מה וזה", המשיך ברצון שלי להיות ליד חברה מאוד טובה שבכל יום צריכה ללדת, ולסיום סיומת, נפל לי אסימון שבינואר, ביום הולדתי אני פה ולא עם המשפחה והחברים. העצבות של לחגוג יומולדת ועוד אחד כזה שסוגר עשור ופותח חדש, ללא המשפחה הקרובה, החברות והחברים- תפסו אותי לא מוכנה!
מודה- התבאסתי ממש!
לכמה רגעים שאישרתי לעצמי "לבכות על מר גורלי", חלפו על פניי כל האירועים שפספסתי, כל הדייטים עם החברות האהובות שלי, כל השיחות פנים אל פנים עם האחיות היקרות שלי, הספונטניות של להרים טלפון, לקבוע ולהיפגש, ללכת לים גם כשקר כשהוא במרחק עשר דקות ממני ולא שעה וחצי, לקפוץ לאלנבי ולקנות מלא מלא דברים בשקיות שקופות של שוק במאה שקל, ללכת לקוסמטיקאית שלי בלי לנסות להסביר בשפה שלא שלי למה אני לא רוצה לדקק את הגבות, ללכת עם נווה למסעדה חדשה שפתחו בתל אביב ולהרגיש כאילו אני במינימום שופטת במאסטר שף והרשימה עוד ארוכה.
את הקשר עם המשפחה והחברות, החוויות המשותפות, מתחזקת דרך הווטסאפ (שאלוהים יברך את יזמי האפליקציה), הטלפון, המיילים, הפייסבוק, שיחות הסקייפ, ויונות הדואר. אני מודה שהטכנולוגיה היום היא כזו שמאפשרת לנו זמינות ושמירה על קשר בכל רגע אבל עדיין להיות חלק מהסיטואציה עצמה- לזה אין שני!
מזכירה לעצמי, בקול "המבוגר האחראי", שבכל בחירה שאנו עושים- נחלקת לשניים, הצדדים החיוביים והיפים שלה ואלו שפחות, אז השבוע- קצת פחות! ואז הקול הילדותי משתלט ואני הופכת נירגנית. למה אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? למה תמיד משהו בא על חשבון משהו? למה אני לא יכולה לגור ברומא ובו בזמן להיות עם האחיינים שלי כשהם מתחילים לפתוח את הפה ולהצחיק? למה אני רחוקה מהחברות שלי במעבר מסטטוס לסטטוס חדש? ולמה למה למה?!!!
אז "ארבעה בתים וגעגוע"? לא ממש. יותר בכיוון של בית אחד והרבה געגוע!
הגעגוע שלי מתבטא בריחות, טעמים, חיבוקים, לק מושלם בציפורניים, בילוי משפחתי, ליין ימי חמישי עם הבנות, בירה על החוף, המינון של הפייסבוק יורד ↓ וביחס ישר הלו"ז והמפגשים במגמת עלייה↑. מתגעגעת לשם "אלי", ניחוח של "בדין" מהכביסה שלי ולנקות את הבית במלא אקונומיקה (הצד הפחות חזק של האיטלקים), לאפות עוגת גבינה מגבינה 5% ולא 30%! לרוץ בפארק הלאומי בר"ג, להתניע את האוטו ולקפוץ לבקר את המשפחה, לארגן מפגש נוסטלגיה, לנסוע בשבת לטייל ועוד, ועוד, ועוד. אין כמו בבית, אין כמו בארץ ולמרות רגעי הדאון, אני יודעת שהכל מחכה לי ונכונות לי עוד הרבה חוויות, אירועים, ומפגשים משותפים, ועוד לפחות 60 ימי הולדת לחגוג עם המשפחה והחברים ,שיש תחליפים לאקונומיקה ועם גבינת מסקרפונה- 30% שומן- אפשר להכין קינוחים מדהימים.
ולסיום, את העוגה אי אפשר להשאיר שלמה, אז פשוט צריך להתענג על כל ביס!
// אלינור נגבי