יום שבת, תחושה מיוחדת.
תחושה שהכל אפשרי, הכל באמת הכל,
היום טיילתי עם חברה טובה באיזור של היישוב קדיתא ליד צפת. הגעתי לשם להפגש איתה ולא היה לי מושג שיש שם המון שלג עכשיו! זה היה פשוט מפתיע כל כך כשראיתי את השלג בצידי הכביש בדרך להפגש איתה. המון המון לבן מסביב, זה היה נחמד ליסוע באוטו המחומם של אבא ובחוץ קררר משו כמו שש מעלות. לא תיארתי לעצמי את ההרפתקאה שאני הולך לקראתה בעוד שעה קלה.
החניתי את רכבי בחנייה ליד היישוב קדיתא בסמוך לרכב של חברתי שמסתבר כבר מטיילת באיזור כבר שעה וחצי שעתיים ונמצאת כבר לא ליד הרכב שלה אלא איפשהו בשטח רחוק מרכבה.
היא הסבירה לי בשיחה קצרה בערך לאן ללכת בשביל לפגוש אותה. אני הגעתי לשם עם כפכפי טבע נאות, לא ממש נועדו להליכה בקרח ובהרים של הגליל העליון.. האומנם?
התחלתי בעלייה לכיוונה השעה בערך 17:00 לפנות ערב וכבר מתחיל להחשיך. אני לא יודע אם מישהו מהקוראים מכיר את האיזור הזה של היישוב קדיתא אבל אם לא הייתי ממליץ בחום לבקר שם, התחושה היא שאתה נמצא בסרט של שר הטבעות, מין איזור יערי עם הרים מושלגים ותחושה אינסופית של משהו קדום בראשיתי שלא שונה כמעט על ידי בני אדם.
אז אני עולה לי בכפכפי הטבע נאות שלי, מדי פעם גושי קרח/שלג חודרים לי לתוך הכפכף והגרביים שלי שהיו מאוד מחממות בדרך הלוך החלו נרטבות ומקררות את כפות רגליי.
ניסינו למצוא אחד את השני על ידי צעקות הדדיות ללא הואיל במשך כמה דק, עד שגילינו נקודה מסויימת, איזשהו מבנה עם כיפה כחולה ששנינו רואים אותו! הידד , התחלנו להסתנכרן כל אחד על איפה השני נמצא המשכנו בצעקות ולבסוף ראיתי דמות שחורה עומדת לה על גבעה רחוקה ממני כ200 מטר! גלללל צעקתי לה מרחוק, היא ענתה לי איפה אתה ?? אני לא רואה אותך!
לאחר מסע רגלי בשלג בכדי להגיע אליה לבסוף נפגשנו. ישר נתתי לה לשתות מהמשקה שהכנתי עוד בבית הוריי ביובלים, משקה אהוב ביותר עליי שמורכב מקפה שחור בתוספת חלב אורז, מי שעוד לא ניסה שינסה, זה יכול לשנות לכם את החיים.
המשקה עזר לנו קצת להתחמם בקור הגלילי ביחד עם הקרח/שלג שהקיף אותנו. התחלנו בנסיונות להבעיר מדורה עם קצת קוצים ושני ריבועי נייר שהיו לגל ללא הועיל. הבנו כי הכי נכון יהיה להמשיך בהליכה לכיוון הכביש שנמצא כקילומטר מזרחה מאיתנו, ללא שום מושג כיצד נגיע לשם. השעה כבר בערך שש וחצי וכבר חשוך באוויר שמקיף אותנו , קצת אור מהירח והכוכבים עוזרים לנו לנתב את דרכנו בשלג ובאבנים לעבר הכביש, שם ידענו יהיה יותר בטוח ללכת בשעה הזאת.
באשר לרגליי המסכנות שעוברות הקפאה על ידי בעליהם הנבון יובל, ממשיכות להרטב עוד יותר בזמן ההליכה לעבר הכביש, עוד יותר קרח מעורבב במים חודר לגרביי ומרטיב את כפות רגליי עוד יותר, ואז כשהגענו אל הכביש הרגשתי ממש קור חודרני בכפות רגליי. החלטתי להתעלם מהקור הזה כי הרי אין מה לעשות אני אשרוד את זה עוד קצת עד שנגיע לרכבים שלנו, המשכנו בשיחה על טיולי לקטים, ראו אתר הבא: http://lakatim.tvuna.org/. שעה שאני מאמין בכל מאודי שאני יכול להתעלם מהקור החודרני בכפות רגליי ולהמשיך ולהיות קשוב לגמרי ונוכח בשיחה ולא לשקוע לקושי הדמיוני שמאיים להשתלט על תודעתי. אני מרגיש הרבה יותר טוב אחרי כמה דקות של הליכה בשולי הכביש. לאחר כחצי שעה הליכה בשולי הכביש אנחנו מגיעים סוף סוף אל הפנייה ליישוב קדיתא שם מחנה האוטו של גל. אנחנו נכנסים אל הרכב באנחת אנחה: יששש ציויליזציה!! אנחנו חיים.
// יובל ריינר