קימה מוקדמת, שייט שאמור לקחת שבעים דקות, כך לפי מוכר הכרטיסים, בסירת עץ עם מנוע אחד וכמה תיירים שלא באמת יודעים מה קורה. הבחור מאחורי לא מרגיש טוב ואני נותנת לו את עצתו של אבי לבחילה – להסתכל אל קו האופק.
עוצרים ליד אי קטן ונהג הסירה מורה שיש לנו חצי שעה לשנרקל. המים צלולים מספיק וגם מהסירה רואים אלמוגים, דגים וקיפודי ים. הנהג קורא לכולם לחזור וממשיכים לשוט אל עבר במבו איילנד. עם התיקים הגדולים יורדות בתוך המים הרדודים וצועדות אל עבר הבונגלו שלנו. שתי מיטות, שתי כילות נגד יתושים, שני מאווררים ושני גורי כלבים שמשתוללים בחוץ אחד עם השני. תרנגולות הולכות לאיטן על החוף ואני, פחדנית שכמוני, מתרחקת מהן שלא בטעות ינקרו לי את הרגל.
שלווה. אי של שקט. נותרנו אנחנו ועוד שני תיירים אחרים. מלא כיסאות נוח וערסלים שניזנחו על ידי התיירים שעלו על הסירה בחזרה. ים צלול, טורקיז יפה וכחול עמוק ושקט. המון שקט. טבילה במים הצלולים כל כך עד שניתן לראות סרטן קטן מתהלך לצד כף רגלי.
צפה במים השלווים, אין כמעט גלים, סחף קל שמושך אותי בחזרה לאי, מתי בפעם האחרונה ואם בכלל צפתי ככה במים שקטים, מתבוננת מעלה בעננים בעודם משתנים מהרוח, מקשיבה לצפצוף הציפורים. יוצרת אדוות גלים ומשפיעה על צורת המים סביבי. מביטה כיצד אור השמש נשבר על החול שתחת הים ומיליוני קשתות קטנות מרצדות סביבי. איך הגלים משפיעים על צורת החול וכמו הדיונות במדבר משתנות כל רגע. איך בכל צעד ענן אבק מתפרץ מתחת למים ושוקע חזרה.
ובעת תנומת צהריים בחדר, נרדמת בעוד ששומעת את פכפוך המים מהים הקרוב מרחק ארבעה צעדים. מתעוררת לקול צפצוף חד ולא ברור, שתחילה נחשד כקול צרצרים אך מתברר כקול הגנרטור המופעל בשעה שש בערב ולפתע כל המתגים שקודם ניסינו להפעיל פועלים, אור קטן ושני מאווררים שמסתובבים.
הימים קצרים כאן ומחשיך בחמש וחצי, פתאום זה מחלחל אליי, בדידות. ולמרות שאני לא לבד לרגע אחד, הרגשתי בדד. ממשיכות למסעדה שם האבא שיודע אנגלית מועטה יצא להפלגה ותכף ישוב עם בנותיו הנוספות. מזמינות שייק מנגו ובינתים ביתו הקטנה משחקת במטוס צעצוע עם צליל מעצבן שחוזר על עצמו ונתקע לי בראש, וכל רגע יוצאות הבטריות ואני מציעה לסדרן בסדר הנכון. אם זה היה אחיין שלי כבר מזמן הייתי מעיפה את הבטריות לעזאזל. היא קושרת חוט תפירה שגולגל על גיטרת פלסטיק צעצוע, מעבירה אותו מהמטוס ליד שמאל שלי ואני מנסה להבין את ההוראות הקמבודיות שלה למשחק. היא מפיגה לי מעט את תחושת המועקה, ועם כל שלוק של המשקה זה נרגע.
ובלילה במיטה, אחרי שפרשתי את הכילה מסביב, המיטה מרגישה כמעט נסיכה. מתעוררת בבוקר לקול גלים גועשים, סוער בחוץ, גשום והים שולח את הגלים להתנפץ על החוף. יושבת בחוץ על כיסא נדנדה מכוסה בשמיכה, ונושמת את האוויר המלוח של הים. סירה קטנה מגיעה בכל זאת לחוף, מביאה איתה חבורה של קמבודים ומתוכם יוצאים גם שלושה נזירים כתומים, שנכנסים אף הם לים יחד עם שאר הנוכחים. המים שנראים כמו נהר של כסף מותך נרגעים מעט ונדמה שהסערה חלפה, השמש מצליחה לצאת מבעד לענן ענק שמכסה את כל השמיים כולם. הסערה הולכת ובאה, גשם נוטף אך אין חשמל אז הדלת נשארת פתוחה, דרכה כמה טיפות חודרות לתוך חדרנו בעוד אני יושבת וכותבת.
//אופיר גוני קריס