״אבא אני מפחדת לטוס״, היא אמרה לו, לאבא שלה. זה הציף בי כל כך הרבה רגשות שלפעמים אני שוכחת שקיימים בי. אפילו קנאה.
אף פעם לא אמרתי לאבא שלי – ״אבא אני מפחדת לטוס״. האמת היא שאף פעם לא אמרתי אבא. לפחות לא שאני זוכרת. לא ב-25 השנים האחרונות, ואני כבר בת 29 אז מדובר על רוב שנות חיי.
״אבא אני מפחדת לטוס״. זה החזיר אותי לגיל שש, כיתה א׳. אני לא חושבת שלפני זה הבנתי מה המשמעות של המילה ״אבא״. נולדתי להורים גרושים והקשר עם אבא שלי ניתק. סבא החליף את אבא, סבתא הייתה גם אמא וגם סבתא ואמא הייתה גם אמא וגם אבא וגם אחות אז ככה שאפילו יצא שאיכשהו הרווחתי. אבל רק בכיתה א׳ הבנתי שמשהו חסר. בגיל שש ההורים מגיעים עם הילדים לבית הספר בימים הראשונים. אמא ואבא. איתי באה רק אמא.
בגיל שש, אחרי כל חופשה המורה הייתה מבקשת שנספר איך בילינו, פעם לפני שהיה צבע אדום ולפני שירו עלינו קסמים וגראדים, אפילו לפני שהתחילו פיגועים באוטובוסים ובמסעדות. פעם, כשעוד באמת היינו מבלים בחופשות. וכל הילדים היו מספרים איך בילו עם אמא ועם אבא, ואז, אולי בפעם הראשונה בחיי, לפחות ממה שאני מצליחה לזכור, פתאום הרגשתי שמשהו חסר. שאין לי אבא.
והוא היה איפשהו בישראל, הקים משפחה חדשה, ובאמת שהוא רצה להיות אבא אבל איכשהו זה לא קרה.
איור: בינה ורטהיים @heartimiss, ארטמיס. ציוץ של @used2bcool_
והייתה לי ילדות מאושרת, לא הייתה חסרה לי אהבה, לפעמים אפילו הרעיפו עלי יותר מדי אהבה.
אבל אף פעם לא אמרתי ״אבא״.
אף פעם לא אמרתי ״אבא אני מפחדת לטוס״.
אף פעם לא אמרתי ״אבא שברו לי את הלב״
״אבא מציקים לי בבית הספר״
״אבא תראה איזה תעודה מצוינת קיבלתי״
״אבא״
אף פעם לא אמרתי ״אבא״. וזה נשמע אולי טיפשי כי אלה רק מילים, אבל למילים האלה יש כל כך הרבה משמעות. תראו איך עפתי אחורה והיא רק אמרה ״אבא, אני מפחדת לטוס״. הוא ענה לה ״זה בסדר, גם אני מפחד, כולם מפחדים״.
כן, קינאתי. הפשטות שהיא אמרה לו שהיא מפחדת. הפשטות שהוא ענה לה. הוא פשוט היה שם, אבא שלה. והרגשתי שמתייבש לי הגרון. שאין לי אוויר.
יש לי אבא, אני יודעת איך קוראים לו, בן כמה הוא, איפה הוא גר, למי הוא נשוי, כמה אחים יש לו. אני יודעת המון. אבל אני לא יודעת הרבה יותר. אני לא יודעת מה הוא אוהב לאכול. ומי הייתה האהבה הראשונה שלו. ואיזה צבע הוא אוהב. ומה הוא הכי אהב אצל אמא שלו, ומה הזכרון הראשון שלו מהסבים שלו.
צילום: Dana Shapira Photography -דנה שפירא
והוא לא יודע כשעצוב לי. כשאני שמחה. כשאני מאוהבת, כשאני שבורה. הוא לא יודע שאני שונאת בצל ופטרוזיליה בתוך הסלט, ושאני מעדיפה דגים על בשר ופסטה על אורז. הוא לא יודע שאני אוהבת אדום. ולבן. וכחול. ושאני לא אוהבת שחור, כי זה מעציב אותי. הוא לא יודע ששלמה ארצי הוא הזמר שאני הכי אוהבת בעולם.
הוא לא יודע כמה אמיצה הייתי כל כך הרבה שנים כשאמרתי לכולם שההורים שלי גרושים ושאני לא בקשר עם אבא שלי ושזה בסדר כי יש לי אמא שהיא גם אבא. וסבא שהוא גם אבא. וסבתא שהיא גם אמא אז בעצם זה לא שאין לי אבא, יש לי פעמיים אמא ופעמיים אבא, וכל זה בשלושה אנשים.
הוא לא יודע שאני לפעמים מפחדת אז הוא לא אומר לי שזה בסדר כי גם הוא מפחד. כולם מפחדים.
בגיל 19 חלמתי חלום, בגיל 19 הכנסתי את אבא שלי לחיים שלי אחרי אותו חלום. עוד לא קראתי לו ״אבא״. עוד לא סיפרתי לו שיש כל כך הרבה שהוא לא יודע.
אני לא מפחדת לטוס. אבל יש לי פחדים אחרים. אני חושבת שאני אתחיל לספר לו עליהם. אולי הוא יגיד לי שגם הוא מפחד. שכולם מפחדים.
//שירן היינה