אני יושבת איתו על הדשא בקיבוץ, הוא מגלגל לעצמו סיגריה, אני מספרת לו על איזו מסיבה שהייתי בה לא מזמן, על זה שיצאתי לדייט ראשון עם מישהו, שהסתמן גם כדייט אחרון עם אותו בחור.
"את יודעת? את מאוד רגישה, הייתי אומר אפילו רגישה מדי".
"אתה יודע שברגע זה גילית את אמריקה?" אני צוחקת עליו.
"אז אולי תהיי פחות רגישה? פחות תקחי ללב?"
"להגיד לי להיות פחות רגישה זה כמו להגיד לשמש לשקוע במזרח, חסר תועלת".
הוא צוחק.
"אולי תלמדי לקחת פחות כל דבר ללב? את מבינה זה לא אישי נגדך".
"מה את כזאת רגישה? מה אמרתי?"
"תירגעי", "תנשמי".
"תפסיקי להיות כזו לחוצה".
"אז הוא אמר לך לא, את צעירה יגידו לך עוד הרבה לא בחיים".
זה רק חלק מהדברים שחברות (וחברים) אמרו לי, ברגעים שבהם שיתפתי אותם במה שעובר עליי, ברגעים ששיתפתי אותם בקשיים שלי, כשראו אותי מתפרקת משטויות באמצע מסיבה.
הרגישות שלי מתבטאת במגוון דרכים: נטייה להתפרצויות, זיכרון פנומנלי לפרטים לא חשובים בעליל על אחרים (ראיונות עבודה, מבחנים, חרם בכיתה ה'). היא מתבטאת בכך שאני מוצאת את המתוסבכים והנחבאים אל הכלים ומדברת איתם עד שהם משתלבים. אני לוקחת בגלל הרגישות כל דבר ללב, לחיוב ולשלילה.
הרגישות שלי תרמה לי נקודות "וואוו, איזה כיף שאת זוכרת דברים שאני אפילו לא זוכר שאמרתי לך" (ש' ברגע של כנות, אחרי שסיפרתי לו שהשתמשתי בטיפ שלו ולשם שינויי הבחור לא ברח)
ולפעמים סיבכה אותי "איך אני אמשיך להסתכל לו בעיניים כאילו לא קרה כלום?" (אני ל פ' אחרי שיחה לא נעימה עם ה' בחור מהחבורה שלנו).
מתישהו בתיכון החלטתי לבנות חומה סביב הלב הרגיש שלי, חומת עוקצנות ואדישות. זה הגיע אחרי ששוב הרגשתי שאני נותנת מהר מדי גישה ללב שלי. העוקצנות הזו הגנה עליי, אבל גם הפריעה לדברים טובים להיכנס, היא מנעה מאנשים להתקרב אליי.
וכמו שיום אחד היא הגיעה, ככה היא נעלמה. אני מניחה שהיה לזה קשר לבחור עם עיניים בורקות שהבטיח את מה שאף אחד לא הבטיח לפניו, שאמר את המילים הנכונות שהפילו את החומות, וברגע שהוא היה בפנים, הוא ניפץ את הלב לרסיסים.
מאז ניסיתי כמה פעמים לבנות את השריון הזה, לא הצלחתי. הבנתי שהטוטאליות שלי מתבטאת בקיצוניות. שקשה לי למצוא את האיזון, שאו שאני סופר רגישה, או שכלום לא מזיז לי.
הבנתי שאני מעדיפה להיות רגישה ולזכור שטויות מאשר להיות חומה בצורה וביצ'ית.
הבנתי שכנראה יהיו אנשים שלנצח יגרמו לבטן שלי להתהפך, פינות בתל אביב שלנצח יגרמו לדמעות לעלות ושמבטא איטלקי תמיד יגרום לי לצמרמורת.
הבנתי שאני אמשיך לחפש רמזים, לצחוק עד השמיים אבל גם לאכול את הלב. שאני אמשיך לחפש את האישור בעיניים שלו ואמשיך לשלוח לו הודעות מטופשות רק כדי שהוא ימשיך לדבר איתי ולחזק את הביטחון העצמי הרעוע שלי.
בגלל הרגישות הזו קל להוציא אותי מאיזון, קל להכניס אותי למצב שבו כל שטות יכולה לרסק אותי. היתרון שכמו שאפשר להפיל אפשר גם להרים.
בכל מסגרת שהגעתי אליה עד כה נתקלתי בבעייתיות הזו כשמצד אחד אמרו לי "את רגישה מדי, תפסיקי לקחת כל שטות ללב" וכמה דקות אחר כך "'טוב שיש אותך, שמזכירה לנו להיות יותר רגישים לסביבה"
הדברים האלו גרמו לי לחשוב אם זו אני שרגישה מדי, או שאלה האחרים ששכחו להיות רגישים. ואם אחרים יהיו יותר רגישים אני לא ארגיש שאני חייבת להיות רגישה גם על חשבון עצמי.
אז רגע לפני שאני מתחילה מסגרת חדשה רציתי להזכיר לעצמי שזה בסדר להיות רגישה כלפי הסביבה, אבל לא לשכוח להיות רגישה גם לעצמי.
//יסמין רמון