סיפרתי לך כמה שאני אוהבת פאזלים. סיפרתי לך שאני יכולה לשבת מרוכזת במשך שעות ולבנות את החיים מחלקים קטנים ומשונים. כמה שהם יציבים, כמה שהם מוחשיים, כמה שאני אוהבת שבסוף הם תמיד מוצאים את מקומם ומסתדרים.
אני אוהבת פאזלים כי יש להם התחלה. אני אוהבת את המגע שלהם בין הידיים שלי. להרגיש בכל חלק את הצורה המשתנה, להעביר עליו את האצבע העדינה. אני מתענגת על הניגודים שבתחושה, הניגודים שמתגלים כשממש חשים כל אחד מצדדי החלקים. צד אחד חלק, מתגלץ', צבעוני, פיסת שמיים או שלולית מים, לא אדע עד שארכיב את הפאזל כולו ואגלה. צד שני גס, מחוספס, צבוע ירוק או טורקיז זרחני, מעביר בי צמרמורת שעוברת בכל חלקי גופי. אני אוהבת לפזר את כל החלקים על השולחן או על הריצפה ולהסתכל בהם באהבה, בגובה העיניים ולהתחבר בכל פעם מחדש לתחושה שאני חלק מהיצירה.
אני אוהבת את ההתחלה כי אני אוהבת את ההתלבטות הקצרה והתשוקתית שלפני הקפיצה הגדולה פנימה – כמו לפני אכילת קרמבו כששוקלים מאיפה להתחיל לאכול קודם – מהקצפת או מהעוגייה. אני אוהבת לתהות לרגע עם עצמי במה אתחיל קודם – בהרכבת המסגרת או בהרכבת פיסות המיסתורין. התשובה תמיד ברורה. אבל לפעמים אני מרשה לעצמי להתפתות ויוצאת לעשות סיבוב על איזו חלקת צבע מפוזלת ומנותקת מהקשרה. אני אוהבת את ההתחלה כי אין דרך לשחזר אותה, היא ייחודית ונקייה, אם כי טריקית במהותה. במסגרת של הפאזל, בהתחלה שלה, עושים הכי הרבה טעויות. בודקים, לומדים, מרכיבים את היסודות.
אני אוהבת פאזלים כי יש להם אמצע. ואני אוהבת אמצע כי בתוכו, בלב ליבו, נעשית כל העבודה. בו מצויה תמצית החוויה. עבודה סיזיפית, קבועה, הרכבה של חתיכה ועוד חתיכה ועוד חתיכה. אני אוהבת את זה שדווקא מהמקום של ההתמסרות, דווקא מהמקום של בניית המסגרת בשלב הראשון, אני משחררת ומסירה מעצמי כל דאגה. אני אוהבת את הריכוז שבעשייה, מתמקדת בכל חתיכה כאילו הייתה עולם ומלואה. מתבוננת, נוגעת, חושבת, מרגישה מהו המקום הנכון ביותר לשים אותה. אני אוהבת את זה שאני לא מרפה. אני נוכחת, שם, ברגעי המשבר מול הפיסה החסרה, נוכחת כשאין כוח ורוצים לוותר, נוכחת פיזית, לוגית ורגשית, נוכחת עם כל מה שיש לי. זו הדרך היחידה שאני מכירה. אני עושה אהבה.
אני אוהבת פאזלים כי יש להם סוף. כי לכל פאזל יש סיפור שנגמר, ותמיד זוכרים לו את האמצע ואת ההתחלה. אני אוהבת פאזלים כי לכל פאזל יש תהליך זוגי שאני עוברת איתו. כי תמיד אפשר לפרק ולהתחיל שוב לבנות אותו. אני אוהבת פאזלים כי החוויה עם כל אחד מהם שונה. כי למרות שפאזלים נגמרים, ההרכבה שלהם יכולה להימשך כל החיים.
ועכשיו? עכשיו אני בלחץ, כי רבנו. כי רבנו בפעם הראשונה וכי אני לא יודעת מה זה אומר. כי אני בתוך חוויה בלתי אפשרית, מטלטלת ומגזימנית של חוסר ודאות או פרופורציה. של פחד.
עכשיו אני בלחץ כי אני לא רוצה לפרק את הפאזל שלנו. לא רוצה לפרק את מה שכבר הרכבנו. אני רוצה להגיע לאמצע, להמשיך להרכיב אותו עוד ועוד. ליהנות מכל רגע קטן, מכל חתיכה קטנה ונסתרת שהיא אני או אתה. רוצה ליצור ביחד איתך פאזל שהוא שלנו, שבו אנחנו יוצרים את החלקים, מפזרים אותם על השולחן המשותף שלנו ומסתכלים בהם באהבה. מסתכלים אחד על השני באהבה.
//איילת אשכנזי