בפעם הראשונה ששתיתי יין הייתי בת 16. הוא היה אדום וזול להחריד. בחיים לא השתכרתי לפני, וכל האירוע נראה לי קסום – אני וחבריי, וכמה בקבוקי יין. ערב של גדולים. כשהייתי ילדה קטנה, תמיד רציתי להיות גדולה יותר. הערב ההוא נגמר בזה שלא הצלחתי לזחול מהמיטה למחרת. בחיים לא הרגשתי קטנה יותר.
בדיוק עשור אחרי, וכמעט שלא תמצאו את המקרר שלי בלי בקבוק ריזלינג קר בתוכו. השתכרתי כבר לא מעט בחיי הבוגרים, וגם הקסם כבר נשחק. עכשיו, כשאני אדם מבוגר אמיתי, אני לעיתים משתוקקת לחזור לעולם הפשוט של גיל העשרה. למרות שלעיתים הייתי אומללה, היה קסם מסוים בחוסר מודעות וחוסר יכולת לאחריות עצמית. חופש אמיתי מהעולם. הכל פתוח וריק ממשמעות. גיל 26 הוא כבר אחר. לפעמים זה מרגיש שיש לי פחות זמן לטעויות, שכל פניה שאקח תהדהד עד אין סוף, כאילו שעכשיו אין לי זמן לבזבז במרוץ אחרי האושר.
פעם מישהו אמר שאי אפשר לקנות אושר, אבל אפשר לקנות יין, וזה כמעט אותו דבר.
האושר שלי חמקמק, הוא לא חד משמעי, לפעמים אני לא יודעת לקרוא לו בשמו. השלמות החושית הזאת מפחידה אותי. אני מרוצה מהחיים שלי. יש לי עבודה טובה, חברים מושלמים, ולאחרונה הצטרף לחיי אפילו בן זוג. טוב לי, כנראה שלראשונה בחיי הבוגרים אני מרגישה במקום שבו תמיד הייתי צריכה להיות. אבל אושר תמיד נראה לי כמו מילה גדולה מדי, מחייבת מדי. טוב לי שטוב לי, אבל מי אני ללא המלנכוליה הרגעית שלי?
בקבוק יין קר. שתי כוסות. אדם אהוב שיושב מולי. הכל נעצר. שעתיים של שיכרון חושים, של בריחה. אני וזה שמולי, אחד מקומץ שנבחר בקפידה, והעולם לא קיים. היין אמנם מביא אושר מלאכותי, אבל החגיגיות הקיימת סביבו מכניסה את הקסם בחזרה לחיי. ההתאספות במיוחד, הכוסות המתאימות, הפותחן שלא ברור איך עוד לא נשבר, והיין שמרגיע אותי ומאפשר לי להחזיק במושכות תוך כדי שאני מאבדת שיווי משקל. רגעים קטנים של אושר. רגעים שמתאספים ביחד לכדי שלמות.
אני מוצאת מחסה בערפול שהיין מעניק. מין בריחה בשביל לאגור כוחות למציאות. חופשה בתוך המרוץ הלא נגמר. תקראו לזה איך שתרצו, אבל בסופו של דבר, מדי פעם אני מוצאת את הזמן לעצור הכל, לנשום עמוק, ולשחרר. להפסיק לרדוף אחרי הלא נודע, ולהודות על כל מה שיש לי.
אושר אולי לא נמשך לנצח, אבל כל עוד יהיה לי בקבוק יין קר במקרר, וחבר טוב לחלקו אותו איתו – הכל יהיה בסדר.
//פולי טובמן