התיישבתי על הכסא, כלום לא קרה.
אבל מה זאת אומרת כלום לא קרה? קרה המון, ישבתי שם וראיתי את זה, ממש מול העיניים שלי. אני פותח את המחשב, כלום לא קרה, נו אני אומר לך, תפתח את האווטלוק ותתחיל לעבוד. כוסאמק, חצי שעה אחר כך לקח לי למצוא חנייה, אבל בסוף מצאתי.
לעשן סיגריה, לא לעשן סיגריה, לעשן סיגריה, לא לעשן סיגריה. הוא שאל אותי אם יש לי אש, הרי זה ברור, הוא גם היה שם, גם אני הייתי, גם אני חייב סיגריה או לפחות פאקינג קפה, אני חייב משהו.
הכל ממשיך כרגיל בעולם הזה, אף אחד לא באמת מחכה לך, תוריד את המסך השחור ותתחיל לעבוד, קדימה, כלום לא קרה. אני ממשיך ללכת, אחריי נמשכות הצעקות, הם מלוות אותי כמו אזעקה דמיונית שלא יוצאת מהראש, זה הכל בראש שלי, נו, יש לי דמיון מפותח, הרי אני יצירתי, אז אני חושב אחרת מכולם, אז בטח שאני אשמע צעקות או אזעקות.
גם שלשום שמעתי אזעקות, אז עישנתי סיגריה, בחוץ הייתה אזעקה, בפנים לא שמעתי, אז הכל בסדר. בפנים הכול בסדר. היום זה היה אחרת, היום בחוץ היה טוב, בפנים היה אחרת, חדש, כולם היו חדשים וגם אני לא הבנתי אם הוא הבין את זה. לא הצלחתי לתפקד, רציתי מאוד, אבל הרגשתי שהם בעצמם לא מדברים איתי והם כל כך גדולים, איזה הבדל בין גיל שלוש לארבע.
אמא אחת, מרגישה שהיא גיבורה, היא אומרת "הוא לא קטן יואבי, הוא לא קטן", למה את משקרת לילד שלך חמודה? קשה לך לראות אותו משחק עם ילדים קטנים ממנו? תאמיני לי כשהוא בוכה כי לא נותנים לו לשחק באוטו זבל, הוא לא ממש נראה בשלב הבגרות, אז תפסיקי לעוף.
ההוראה הייתה ברורה, למרות שלא הייתה מקובלת על כולם – "הורים החוצה".
"ככה לא עושים, ככה לא עושים", אמרה לי אחת האמהות בעיניים מדממות. כולם בכו שם, הרגשתי כאילו אני מנתק אותו מחבל הטבור שמחובר אליי, הרגשתי את הציפורניים שלו, מחזיקות חזק, קורעות אותי, חותכות אותי, הוא לא רצה שאלך, הוא רצה שאשאר.
אז השארתי אותו שם והלכתי, המשכתי ביום שלי, חנייה, תשלום, יציאה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, חיפוש חנייה, מצאתי, אצלי זה לקח חצי שעה.
לאונרד כהן מנגן ברקע, מרגיע אותי כמו ששום דבר אחר לא מרגיע אותי, למרות שהוא לא היה שם ובעוד הרבה מקומות הוא מצליח להרגיע אותי ועוד כמותי ולא כמותי, אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע? אולי הוא גילה משהו שאני לא ? אולי הוא מנותק, את הרגש שם בצד, ממשיך לשיר עד שירגיע עוד אחד כמוני, מסכן, שהולך לעבודה, אחרי ששבר את הלב של הילד הקטן שלו. איזה חרא אבא זה מרגיש.
//לירון בן יעקב