השבוע לקחתי אוטובוס, למה שהולכת להיות, ככל הנראה, הישיבה האחרונה שלי באגודת הסטודנטים מכללת אורנים. לקחתי אוטובוס, למרות שיש לי אוטו, כדי לשמוע מוזיקה חזק-חזק באזניות. מוזיקה כזו שעושה שהכל מסביב יעלם. זו רק אני, כאן-ועכשיו, לא מתרכזת בסביבה וכותבת.
אני נמצאת בצומת. עוברת דירה, מתחילה ללמד, מסיימת תפקיד, עובדת על תערוכה קבוצתית, מציגה בשתי מקומות נחמדים, מוכרת יצירות כדי לפנות מקום לדברים חדשים, מתחילה שנה אחרונה בלימודים.
המון שינויים בפרק זמן ממש קצר, זה מרגש ומפחיד.
חלף לו השבוע האחרון של הפיציות בדירה עם הגג והציורים. שבוע אחרון של יתרונות מול חסרונות. שבוע אחרון של יונים שמזיינות במוח בבוקר, שבוע אחרון של עצים מחוץ לחלון. שבוע אחרון של חום משוגע, שבוע אחרון של אמבטיה גדולה. שבוע אחרון של מטבח מצ'וקמק, שבוע אחרון של תקרות גבוהות. שבוע אחרון של זרם מים מעפן, שבוע אחרון של מרפסות מגניבות. שבוע אחרון של 88 מדרגות לדירה. שבוע אחרון של הנוף הכי יפה בחיפה.
התחלנו לארוז, וקיבלנו כאפת מציאות. המון שטויות אספנו בשנה האחרונה. שתי אגרניות כפייתיות. אגרניות של זיכרונות ופריטים נוסטלגיים. אגרניות של זבל של אנשים אחרים, של מציאות בצידי דרכים ושל שאיפות לייצר אוצרות.
שלושה ארגזים של ניירת שאין סיכוי שיהיה לנו אי פעם סבלנות לעבור עליהם ולמיין. חמש שקיות ענקיות של בגדים שרבע מהם לא באופנה או בכלל לא עולים עלינו. ארגז נעליים אחד עם כמה כאלה שנעלתי פעם אחת. שלושה ארגזים מלאים בחומרי יצירה, צבעים, מכחולים, בדים ושאריות של ניירות צבעוניים לפעם הבאה שארצה להכין סקראפ בוק. ארגז אחד מלא בלימודים, מאמרים שמעולם לא סיימתי ושרבוטים בקצה של דפי מחברת. בארגז אחר אפשר למצוא אלפי דיסקים מפעם, מוזיקה שפיצית הכירה לי והפכה להיות הפסקול של חיינו, וכאלה שעוד לא יצא לי לשמוע. עשרים ארגזים מלאים בהרבה ובכלום כאחד. עשרים ארגזים שהם בעצם כל מה שיש לנו אבל הם בעצם שום דבר.
כשעוברים דירה, מתגנבות מלא מחשבות לראש. מחשבות על העתיד, מחשבות על איך יהיה ומה יהיה. מחשבות מלחיצות על דברים שלא שמנו אליהם לב ומחשבות על החיים. על מה זה כל השטויות האלה שאספנו מסביבנו ולמה. איך זה תורם לנו? ומה חשבנו לעצמנו עם כל הקניות המיותרות ואלפי קופסאות כלי הכתיבה. למה אנחנו נצמדים לכל הדברים הפיזיים המיותרים האלה? כרגע אין לי תשובות חד משמעיות. חוץ מזה שזה נותן תחושה של ביטחון. גם אם היא מזויפת. יש במה לאחוז. כל החפצים שאגרתי והזיכרונות – זה אומר שהייתי משהו, שעשיתי משהו, שהייתי חלק, שאני לא לבד.
במעבר דירה נפטרנו מכמה דברים מיותרים, אך הוספנו גם כמה דברים חדשים, כמו כוננית שנמצאה ברחוב ומתאימה כמו כפפה לכניסה לדירה שלנו. שם הצבנו את הספרים, האלבומים ואלפי הדיסקים שהיו מפוזרים לפני כן בכל מיני פינות בדירה הישנה. החפצים שלנו מוצאים כעת את מקומם בדירה החדשה, שבקרוב נוכל להתייחס אליה בשם "בית". התופים וכלי הנגינה קיבלו מקום מרכזי בסלון, לראובן החתול יש פינה מסודרת לשטויות שלו, סוף כל סוף יש לי מקום ליצור בו, המטבח מרווח והשכנים נאים בעניי. גם בעל הדירה מקסים. הדירה הזו היא ניגוד מושלם, תרתי משמע, לדירה הקודמת והיא נקודת פתיחה מעולה לשנה החדשה שבפתח.
התחלה חדשה, נעימה יותר.
//טל עוז