רכבתי על סוס לבן. לא היה לו אוכף, או מושכות, או משהו בכלל, רק רעמה לבנה שהתנופפה ברוח הקלה של הלילה. אני לא יודעת לאן רכבנו כי היה חשוך ולא ראיתי כלום מעבר לקצה האוזניים שלו וצוואר. הלילה היה נעים, לילה של אוגוסט, של זיכרון ילדות, לילה של אגדה, ומרוב שזה היה קסום ומופלא לא הייתי בטוחה אם זו אני שרוכבת על הסוס הלבן או רק מישהי בדמותי, מישהי קצת יותר מוצלחת כמובן, שלא מפחדת מהלא נודע ונעה בשלווה אל עבר החושך.
בבוקר כשהתעוררתי, שאלתי את עצמי איך לא היה שם אביר. הרי בדרך כלל הם מגיעים ביחד- האביר על הסוס הלבן רוכב בדרכו בזמן שבשמיים עפה יונה לבנה עם עלה של זית ועל שביל עפר שמוביל לירושלים מתנדנד חמור לבן ועליו איש זקן ומזוקן שקורא לעצמו המשיח. לא היה שם אביר, כי בסיפור שלי לא צריך אביר, רק סוס לבן מספיק. אבל בכל הסיפורים הלבנים האחרים יש סוף ידוע מראש- אהבה גדולה, שלום עולמי ותחיית המתים, כל אחד עם מה שגורם לו אושר, ורק אצלי הסוף לא היה ברור בכלל, אולי כי אני והסוס עוד לא הגענו.
איור: ניב נעמני
'אף פעם לא שכחתי אותך' הוא אמר לי והסתכל לי בעיניים ואני, אני הסטתי את המבט ולא רציתי להודות שהיו תקופות ששכחתי, שהתאמצתי מאוד לשכוח.
לא בכל יום פוגשים מישהו שמטלטל לך את העולם ואני בחיי הכבר-לא-כאלה-קצרים הספקתי לפגוש שניים. הוא היה הראשון, ובפעם הראשונה שראיתי אותו לא סבלתי אותו בכלל. אבל זה היה לפני שנים, לפני שדיברנו בכלל, לפני שכתבתי מכתבים, לפני שצללתי עמוק לתוך הקסם שממנו היה קשה להשתחרר. לפני ששאלתי את עצמי שאלות כמו 'מה זה היה אמור להביע?' ו-'למה הוא הופיע בחיי בכלל?', 'ולמה הוא נעלם?' אבל הוא לא נעלם. הוא התקיים במימד אחר בזמן אחר או שאולי זו הייתי אני שנסעתי בתוך הזמן והגעתי לצד השני של העולם ופגשתי בגסטהאוס של זקנים מתפרקים על גבעה של סמים וזונות את מטלטל מספר שתיים.
דווקא את השני חיבבתי מההתחלה אם כי גם במקרה שלו לא יכולתי לעמוד את עומק ההשפעה שלו עליי. כמו אבן שנזרקת לתוך אגם ויוצרת מעגלים קטנים וכמעט בלתי נראים שהולכים וגדלים עם הזמן. ישבנו בגסטהאוס של הזקנים המתפרקים והוא סיפר לי סיפורים ועוד סיפורים ואז כשהיה נדמה שהלילה כבר נגמר הוא הדליק עוד סיגריה אחרונה וסיפר לי סיפור לפני השינה שלווה במחוות תיאטרליות גדולות, הצגת יחיד של איש אחד. אחרי כמה לילות של הקשבה התחלתי גם אני לספר סיפורים. פחות תיאטרליים אולי, אבל לא פחות חשובים. היה קשה להכניס את הסיפורים שלי בין הסיפורים שלו אבל בכל זאת הצלחתי, ולילה אחד סיפרתי לו על הראשון ועל המכתבים.
'אני לא יודע מה להגיד לך על זה' הוא אמר ואני עניתי שאני לא צריכה תשובה אני רק מספרת.
לא היה לאף אחד תשובות בשבילי, לא על הראשון ולא על השני, אולי כי לפעמים בחיים קורים דברים גדולים ובלתי מובנים כמו לרכב על סוס לבן לעבר הלילה.
most beutiful pics
אני והסוס רכבנו המון והגענו עד ליפו. נדמה שאנחנו כבר די קרובים ליעד אבל בדרך עוד נצטרך להילחם בכמה מפלצות ובכמה פחדים. הסיכון להיפגע הוא גבוה דווקא בגלל שאכפת לנו כל כך. אבל אני כבר לא מפחדת כי אני יודעת שהסוס איתי, וגם אם אפול לו מהגב, אמשיך ללכת ברגל בחושך עד שאגיע. עד שהשמש תזרח.
//ניב נעמני